בסוף שנת הלימודים הנוכחית החל פסטיבל רחב היקף של הכפשת פרויקט הגמר. הכי מגניב עכשיו לשנוא את פרויקט הגמר. אול דה את'ר קידס אר דואינג איט. סטודנטים מתארים חוויות נוראיות וגם לא מעט מרצים שותפים לתחושה שפרויקט הגמר מיותר ואפשר היה לחיות בלעדיו.
אני לא שותף למרבית התחושות הללו. גישתי לסיפור מעט שונה, והייתי רוצה לחלוק אותה כאן. אם אעודד סטודנט פסימי אחד שעולה עכשיו לשנתו האחרונה, עשיתי את שלי.
כבר בשלב הזה, הנה התובנה …
לפני 11 שנים הגשתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב גרפי במכון אבני. הקונספט שהצעתי היה סַמָּל מחלקה בצבא, שמוכר שעות שינה לחיילים שלו; כפי שהוא מחלק "שעות ביציאה", כך הוא גם יכול להעניק שעות שינה, בין אם בתנומת צהרים ובין אם בהתעוררות מאוחרת. התסריט שבו 11 שנים לאחר מכן תתפרסם כתבה שלי במוסף הארץ שעניינה התכלית של פרויקט הגמר, נראה בזמנו דמיוני באותה המידה כמו הקונספט שהגיתי. באורח פלא, זה בדיוק מה …
מן המחשבות האחרונות, ומן התגובות הנקראות עולה שאלה די מעניינת לגבי דרכה של עשייה. הכוונה היא החל מהמחשבה של מיכל רינות על צימאון הזמן וכלה במחשבות העוסקות בפרויקט הגמר בכללותן. מזו ומאלה עולה תמונה של עבודה אינטנסיבית בלשון המעטה ושלא לומר לא בריאה במהותה (החל "מללדת ילדם של אחרים" וכלה ב"מה אני עושה כאן" חדשות לבקרים).
המחשבה אשר עולה היא לאו דווקא לגבי תוצרי העשייה איכותם או חדשנותם אלא על התהליך המנטאלי העומד בבסיסן.
רובנו …
עוד יום עיון, הפעם במתכונת כמעט אינטימית, כלומר המשתתפים היו מסתדרים יפה גם סביב שולחן אחד או שנים בבית קפה, יום עיון בנושא חינוך לעיצוב. דיויד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית, ארגן את יום העיון ויבורך על יוזמתו זו. השתתפו נציגי ראשי המחלקות לעיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת במוסדות האקדמיים בארץ, נציגי תכניות הלימוד לתואר שני בעיצוב ונציג המל"ג. המרצים שהיו קהל טבעי לכנס כזה לא הגיעו וסיבותיהם עמם. בכל מקרה העדרותם מעידה על …
"התקופה הכי יפה שלנו עם אמא היתה בגטו ורשה, כי היא היתה כל הזמן בבית. היו לה הרבה תכשיטים ויכולנו לקנות אוכל. אמא היתה רוחצת אותנו, משכיבה אותנו לישון, מספרת לנו סיפורים, מאכילה אותנו. זה לא כיף?"
"ילד מקבל את החוץ כמו שזה, שככה זה החיים. הייתי מונה את הגופות שראיתי בדרך למורה הפרטית שלי כל בוקר, ומספר לאמא כמה היו, היו אנשים שמתו מקור ומרעב. זה היה יום-יומי. זה היה דבר רגיל"
— ציטוטים …
הנה מתחיל סמסטר חדש בבתי הספר לעיצוב ורמת ההיסטריה של הסטודנטים בשנה ד' עולה שלב. אין לי מושג מתי ואיך נולדה המסורת הזו, אבל זה נראה לכולנו טבעי שלקראת סוף הלימודים יסתובבו עשרות אנשים על סף התמוטטות עצבים, אובדי עצות,עייפים, מצטערים שנולדו. זה נראה לנו בסדר שאחרי עבודה מאומצת של חודשים ארוכים תעמוד חבורה של שופטים שיעלעלו דקה או שתיים בעבודות העשירות והמורכבות, יגידו כמה משפטים שיוכיחו את יכולתם הרטורית וייתנו ציון.
בואו נעצום …
בסוף שנתי השניה בבצלאל גיליתי דבר מחריד: אני ריאקציונר.
אני, שהגעתי למוסד הזה במטרה לספוג, להשתנות, לעבור תהליך – איך יכול להיות שמתוך כך נהייתי סטודנט עקשן, שנלחם ומסרב להיכנע לשיטות הלימוד ולתורות השונות שמלמדי מנסים להרביץ בי?
תמיד יש לי דיעה חריפה בעניינים שקרובים אלי. גם אם אני מסכים להקשיב, גם אם הפנמתי ואולי אפילו שיניתי את דעתי בנושא כלשהו, החזית הקשוחה שננסכה בי מגיל צעיר תגן על דעתי הקודמת, עד שהחדשה תתפוס את …
עיצוב הוא תמיד תופעה חברתית, כלומר אירוע המתרחש בין בני אדם ומוצג בפרהסיה. לכן, כאשר אני שומע דיבורים על "עיצוב חברתי" אני מתחיל להשתעל בקול רם. אין עיצוב שאינו חברתי, כלומר שאינו מתקיים במישור של היחסים בין בני האדם. שם התואר "חברתי" מוענק לעיסוק מסויים בעיצוב הנבדל לכאורה מסתם "עיצוב" שכביכול אינו קשור לחברה, לתופעות המתרחשות בה, ליחסי הכוח בין חבריה, ואינו משפיע על סדרי העדיפויות החברתיים ועל ההחלטות בנוגע לעניינים משותפים. בבסיס …
ומה קורה כשלדבר שאתה רוצה להביע אין צורה? ואי אפשר להגדיר אותו? למעשה, הדבר היחיד שאתה יכול לומר הוא שהוא קיים.
אני מניח שזו הסיבה שהמציאו את ההייקו.
בלתי נתפס, אז
לכתוב שהרגשתי טוב
יותר בטוח
כשהגריד מוגדר היטב, קל יותר להתבטא. החופש נמצא בין סורג לסורג. ככל שהמבנה הדוק יותר הפחד לטעות פוחת. אם כבר ליפול — אז בין הכסאות.
קרטון מקומט
ריח שרוף של תפוז
כיוון הרוח
כשלמדתי עיצוב, חשבתי שסגנון = שפה. עם הזמן למדתי שאלו שני דברים נפרדים: …
הרימו את העיניים, משמאל לשורת הכתובת הקדשנו לכבוד החג את הפאביקון של אנטייטלד וצבענו רימון בסגול (הרימון טרי טרי מיובא מפונט הדסה). ראש השנה הוא חג עם הרבה סמסים קבוצתיים, תיוגים בפייסבוק, שנות טובות במייל, אפליקציות מברכות. אנטייטלד מאחל לכם שנה טובה בעדינות ושומר כוחות ליום כיפור. שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום.
ווי אר הונרד: אנטייטלד במוסף החג של "גלריה". אנטייטלד בתגובה: דברינו הוצאו מהקשרם :)
Tree Porn – הכניסה לסוטי עצים בלבד.
רונית מירסקי, חברת אנטייטלד, מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בתל אביב (רחוב אלחריזי 9, ליד גן העיר). הפתיחה כבר היתה, אבל התערוכה ממשיכה עד ה־12.9. בהמוניכם.
ולפעמים, כל מה שצריך זה קצת שקט. ודומיין טוב.
