תגית: תרבות

את דוד ספקטר, עזרי טרזי ויונתן אסולין

לעמי דרך

ההסבר האהוב עלי להתפתחות מנהג הקשת הכוסות בשתיית יין הוא ששתיית יין מערבת ארבעה מחמשת החושים, הקשת הכוסות מצרפת גם את חוש השמיעה. עמי דרך היה זה שלימד אותי להקשיב לאסתטיקה של העיצוב. ״טינג, טנג, טונג״, כך תיאר עמי את אחת העבודות בביקורת בשנה ב׳ ללימודיי בבצלאל ובכך הפך תכונות ויחסים מורכבים במוצר לפשוטים כל כך להבנה ולחישה. עמי ידע לא רק לבטא במילים את האיכויות, או היעדרן של איכויות, במוצר אלא גם לשיר, לשרוק, לרקוד ולהאניש אותן. הנוכחות של עמי תחסר לי מאוד: החיוך, הקריצה, הצחוק, הטפיחה על השכם ומעל לכל היחס החיובי. הייתה לי הזכות להיות סטודנט ולימים גם קולגה של עמי. אעשה כל שביכולתי להמשיך ולהפנים את מה שלימדת אותי, עמי, ולהעביר מרוחך הלאה. אתה חסר לי מאוד.

את אור ארנסט

"הלקוח תמיד צודק": חרב פיפיות

בעידן הזה שבו כולנו "לקוחות" – חשוב להבין את הסכנות שבמשפט: "הלקוח תמיד צודק". "הלקוח תמיד צודק", הוא משפט שהתפיסה הקפיטליסטית השרישה בנו. בשעתו, משפט חיובי משום שהוא סיפק לאזרח הפרטי כוח מול סוחרים אגרסיביים מדי, נותני שירות אדישים, ובאופן כללי הפך את ההיררכיה הכללית ששררה אז. אולם כבר מזמן […]

עיצוב בג'ט לג

הי מושון. אני לא יודע אם שמת לב אבל הנושא החודשי של אנטייטלד הוא חו"ל. מי שקצת עוקב אחרי מעללי בטח יודע שבאופן לא מפתיע קשה לי לחשוב על נושא שיותר מדבר אלי… הנה לדוגמה רק לפני כמה ימים חזרתי משלושה שבועות בלונדון, סן פרנסיסקו, לאס וגאס וניו יורק והג'טלג עדין […]

שאריות של תאים שחורים

כל התורה על רגל אחת אמר רבי טרפון בזמן הקידוש כי אין מרבין בשעת תענית וכולנו מסובין בבית מדרש של מעלה ובעולם הזה מי שנולד בשבת יש לו חלק בעולם הבא וכל מי שיבקר באוהלה של תורה ביום חול צריך לומר בזמן שחרית תם ונשלם שבח לבורא עולם והרי מלך […]

הסטודיו הפתוח של האינסטגרם

בעבר הלא רחוק אנשים נהגו לצלם במכשיר שנקרא 'מצלמה'. למצלמה היתה מתג שעליו לחצו על מנת לצלם את הפריים הנבחר. אבל אי אפשר היה לראות בו־במקום מה צולם, ואקט 'החשיפה' של הדימוי היה חלק מתהליך הפיתוח שלו שנעשה בחדרי חדרים. באינטימיות המסוגרת של חדר החושך. המטרה היתה לשמור על הדימוי […]

את ענבל הופמן

צוטט ע"י

— Ray Bradbury, Reader's Digest, 1994

מחלף ענק עוקף את אזור התעשייה מימין

עיצוב תעשייתי היא כותרת שזקוקה לניעור רציני. זה כנראה התחום היחיד בעיצוב שמגדיר את עצמו לפי המקום שבו הוא מתבצע. אפשר להבין כמה זה מוזר אם חושבים למשל מה היה […]

את שוע בן־ארי

בעקבות האחד במאי

אחרי שהאחד במאי הביא איתו ים של סטטוסים ומודעות בפייסבוק על יחסי עובד-מעביד ועל זכויות עובדים שנרמסות עדין ב־2012 במפעלים הרחק בפריפריה, אצל עובדי קבלן, אצל עובדי משק ביתי; אחרי שצפיתי בקמפיינים מבריקים ובמודעות מתוחכמות מכל העולם בנושא, אני רוצה לשאול: באמת?! אתם באמת חושבים שזה לגיטימי לעסוק בזה? וכשאני אומרת אתם - אני מתכוונת לאותם בעלי סטודיואים לעיצוב ולאותם מנהלי צוותי קריאייטיב במשרדי פרסום שעסקו בבריפים האלו.

לחם

זה התחיל ממדבקת מחיר של 19.80 שגיליתי כשהגעתי הביתה על כיכר הלחם־שחור־אחיד־פרוס שקניתי בהיסח הדעת. זה כל־כך עצבן אותי שהחלטתי לשלוף את הידע המשפחתי בכל הנוגע לבצק והתחלתי ללוש. הידע המשפחתי: אבא שלי אופה חלות בכל שישי, הוא שיכלל את הצמה הבסיסית למבנה רב קומות של צמה מעל צמה מעל צמה. כמו הכיכרות העצומים שמגישים בבר-מצוות, רק מחיטה מלאה. (הוא גם רב אמן של פנקייקס ואי אפשר לומר שזה לא סוג של לחם.) אמא שלי אופה לחם כמעט כל יום (ולאחרונה מבשלת גם בירה – עוד גוון של דגנים תוססים.) יש טריק קטן ומוצלח שקרוי על שמה...

את מעין פוס

לא להיות מעצב

מאות סטודנטים מסיימים בימים אלו ארבע שנים של לימודי עיצוב אינטנסיביים ובקרוב ייצאו לעולם וייקראו מעצבים. הלימודים בארץ, כמו כל דבר אחר כאן – קשים, תובענים ולעיתים גם מתסכלים. תסכול […]

את ניב שמשון