2019

תגית: זמן

עשרים ושבע

המספר 27 חילחל לתת מודע שלי, וצץ 27 פעמים בספר שאני כותבת. סתם, שלוש פעמים. אבל יחסית לבחירה שחשבתי שהיא אקראית- הייתי אומרת שזה הרבה. אחת הדמויות היא בת 27 כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה. דמות אחרת סופרת 27 צעדים כדי להגיע לחדר שלה שממוקם במסדרון שאין לו סוף וכל החדרים בו זהים. והגשם, שירד כל החורף, הפסיק פתאום בכ"ז באדר. באופן מקרי לחלוטין, התאריך שלקחתי על עצמי לפרסם בו מעשים ומחשבות הוא הכ"ז של כל חודש גרגוריאני. מי שיגלול אחורה לחודשים "שחור", "משפחה" ו"לימודים", לא ימצא אותי שם. (חוץ מבתא הוידויים, שם אני מכה על החטא הזה בדיוק). אבל הגיע חודש "עברית" וסאת רגשות האשמה שלי גדושה ועולה על גדותיה. מכיוון שאין בי מעשים, אכתוב.

מי אמר ג'לאטו ולא קיבל?

יושבת בתחנת הרכבת בורונה. עוד שעה וארבעים יש לי רכבת לונציה. הנושא החודשי של אנטייטלד הוא בית ואני יושבת על ספסל ברציף, עם מזוודה ותיק גב: אירופה 1 סולידריות עם המחאה 0.

את לירן אלבז

בחזית הספקולציה

בימים האחרונים, קצת אחרי שהפסיקו לדון על כמה עולה להחזיק פרה, כולם נהיו מומחי נדל"ן. מינהל מקרקעי ישראל, וד"לים, תשומות בניה, להפשיר את הסופרטאנקר, להקפיא את בעלי הבתים ועוד כהנה וכהנה הצעות קונקרטיות לצינון שוק הדיור הרותח. אז אם כולם כאלה מומחים אני חושב שגם אני יכול לנסות ולראות איזה פתרונות יכולה הספקולציה להציע למצוקת הדיור...

את אסף בן-ארוש

נהר מתחת לחלוני

כבר לא מעט שנים שאני מתעדת התרחשויות מתחת לחלון שלי. אותו חלון, אותה כיכר, ובמבט בכיוון הקבוע, גיליתי שהעולם הוא הנהר אליו אינני נכנסת פעמיים (הרקליטוס). עדשת המצלמה מקפידה לקלוט תמיד אותה רחבה אפורה ושני שולחנות שח ושש-בש, והשאר - לפי מה שמתרחש. וקורים דברים. גם כשנדמה שלא קורים. לא הכל תיאטרון או דרמה. לפעמים אלה סיפורים ממש עדינים.