Yard Sales, Garage Sales, Rummage Sales

כמעט כל סוף שבוע אנחנו קופצים לאיזה יארד סייל או משהו בסגנון. יארד סייל זה שמישהו עושה סדר בבית ו/או בבוידעם או עובר דירה ומגלה שיש לו או לה הרבה חפצים מיותרים. אז, באיזו שבת נאה, הם פורסים את כל הכבודה הזאת על הדשא שלפני הבית ותולים שלט.
אנשים באים, מחטטים, שולפים אגרטל מחוג קרמיקה או ספר שיאי גינס מ-2003 או נרתיק לדיסקים או כדורסל או מכנסי התעמלות לילדים או תבנית לעוגה או מתקן לטיהור בקבוקי תינוקות, פאזלים, דיסקים, רהיטים ובעצם כל דבר שעשוי להמצא בבית אבל כבר לא משמש את בעליו. כאשר הקונה משתכנע שעבר על כל המרכולת הוא ניגש לבעל/ת הבית וסוגר חשבון. בדרך כלל הדברים עולים (תלוי במצבם) בין 0.5% ל-15% ממחירם בחנות.
יש לדבר יתרונות רבים:
המוכר ממיר כל מיני דברים מיותרים בכסף מזומן.
הקונה רוכש דברים שהוא צריך או אולי יצטרך או סתם רוצה – במחיר מצחיק.

photo: richard harrod

זה שהסחורה זולה כל כך מעלה מחשבות לגבי תהליך הייצור של הערך של דברים. כשאנו קונים דבר מה בחנות, אנחנו משלמים פרמיה עצומה על ה"חדש". בועת הפלסטיק הבתולית שבתוכה מצטנפות האוזניות או כותש השום היא הפריט היקר. עובדה שברגע שפותחים את האריזה הדברים שווים עשירית ממה שהיו קודם. אז כן, האריזה מבטיחה לנו שיש אחריות (מוגבלת) על המוצר וכו', אבל האם האחריות הזאת (מי מנצל אותה?) שווה כל כך הרבה? לא. האם לגיטימי לתת דבר משומש כמתנה? לא. למה לא? שאלה טובה.

אבל מעבר להרהורים הכלכליים-פילוסופים האלה יש כאן גם סוג של אינטימיות. הקונים עוברים וממששים בגדים, צעצועים, חפצים שנושאים זכרונות, טביעות אצבע, פירורים ואבק של חיים אמיתיים של בני אדם. כשאני משלם אני מעביר כסף מזומן [המעבר מכסף "אמיתי" כלומר שטרות ומטבעות שכבר עברו ידים לכרטיסי אשראי ובקרוב תשלום ישירות מהסמארטפון הוא נושא לפוסט אחר] לידי מישהו ש… שלאור ההיכרות שלי עם רכושו/רכושה… כבר קיימת בינינו קירבה מסויימת.
האינטימיות הזאת היא המצרך הנדיר ביותר שנסחר על הדשא בשבתות האלה.

יוצא שבועת הפלסטיק סביב המוצר בסופר מקיפה גם אותנו. גם אנחנו מנוכרים מהזבנים, משאר הקונים, מעצמנו – ומשלמים פרמיה גבוהה עבור התחושה.

לא ממש הבנתי, אחרי שדי הסתדרנו בבית, למה אני כל כך רוצה ללכת כל סוף שבוע ליארד סיילס, ועוד לקחת את הילדות (הן מקבלות 2$ כל אחת לקנות כל מה שליבן הקטן חפץ). הרי אני מתנגד לתרבות הצריכה ולקניות כבילוי. הסיבה היא שיארד סייל זה לא קניות, זו קהילה.

☼ עוד מאת יואב ויס ← גן צ'רלס קלור

  1. 1
    יום שישי 11.11.2011, 0:33

    איך שאהבתי את הגארז' סיילס. ללא ספק אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליהם מתקופה שהתגוררתי בקנדה.
    בכלל תרבות של יד שניה זה משהו שאין כל כך פה בארץ. כלומר זה קיים פה אבל זה אחרת. אולי אחד ההבדלים הוא, שכאן דברים ישנים, עולים באופן תמוהה, כמו חדשים אם לא יותר.

  2. 2
    יום שישי 11.11.2011, 0:41

    כן, זה מאוד נחמד. בארץ יש או חנויות וינטייג' כמו שאתה אומר שם הדברים יקרים כמעט כמו חדש, אבל גם זורקים המון דברים לפח – או, ליתר דיוק – שמים ליד הפח בתקווה שמישהו יקח.
    חסרה מאוד התרבות של היארד סייל. מעניין למה.

  3. 3
    איה ערמוני
    יום שבת 12.11.2011, 0:08

    עם השלג הראשון, קפאו הגראג' סיילים, והקהילה התרחקה ונכנסה לבתים.
    יושבת על כסא העור החדש, ליד המכתבה הלבנה, בתוך הסוודר חורפי ממכירות יד השניה השונות. כולם עלו גרוש ונראים מליון גרוש.
    המבחן האמיתי הוא האם אמשיך לפשפש, לקנות וליהנות מנבכי היד השניה גם פעם כשיהיה לי מספיק כסף לקנות גם יד ראשונה?

  4. 4
    אסתי מוריק
    יום שבת 12.11.2011, 5:49

    אם תחושת האנטימיות עם המוצרים שאתה קונה ביארדסייל כלכך מורגשת אצלך, תאר לך איזה תהליך המוכר היה צריך לעבור כדי למכור את כל הזכרונות האלה בגרושים. ואולי אין שם זכרונות ואתה ממציא כאלה לכל פריט שאתה קונה כדי להצדיק צורך אגירה כזה או אחר..

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…