לימודים מביאים השראה?

יש שתי דרכים יעילות ללמוד משהו בעולם הזה, כך נראה לי: הראשונה – להירשם ללימודים, כל הזמן, כדי לקבל השראה (חומרי קריאה, הרצאות, שיחות, סטודנטים, קפה בשמש וחתולים מלוכלכים ליד הפחים אותם מנקים עובדי קבלן), בכל פעם שמסיימים לימודים, ממשיכים לדבר הבא. כדי שזה יהיה יעיל כמובן צריך לאזן בין להקשיב לביקורת והערות תוך שעושים בסוף מה שרוצים. השנייה – לנסוע בעולם, וללמוד בצורה אמפירית דברים (אוכל, מוסיקה, תגובה של הגוף למזג אוויר, מרחק וזמן ועוד). למשל, פעם שמעתי שקאנט, שניסה להציב אבני דרך משמעותיות בדרך שלנו לתפוס את העולם (!) מעולם לא עזב את סביבת מגוריו.

אם לא הייתי הולך ללמוד ספרות בדיוק לפני שנה באוניברסיטת תל אביב, כנראה שלא היה מבשיל  פרויקט הקומיקס האחרון שהדפסתי, הכרוניקה של וסיל. קומיקס בעיניי הוא סוג של ספרות. כלומר, אני מעדיף אותו אישי, כמה שפחות עיתונאי, כמה שיותר מסתורי ועם כמה שיותר סוגיות שנשארות פתוחות ומעוררות מחשבה, מאשר מסמך עיתונאי דטרמיניסטי. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להמשיך וליצור קומיקס, מוטב שאשמע כמה הרצאות בנושא ספרות. נרשמתי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

אין לי העדפה בין שתי הדרכים ללמוד על העולם, אבל אני חושב שלימודי הספרות הקצרים שלי (שנה אחת בינתיים, לאחריה פרשתי), העניקו לי השראה רבה. עוד לפני כמה שנים נחשפתי ליצירה של מיכה ברדיצ'בסקי, והתאהבתי ברגע. לימודי הספרות באוניברסיטה הזריקו לי את ההשראה שהייתי זקוק לה – קריאה מעמיקה (בבית הספר ולבד) בכתבים של סופרים עבריים ישנים, שלא נראה לי שהייתי קורא בהם ללא הלימודים, הבנת חוט השני המקשר ביניהם והניסיון ליישמם בקומיקס. הראשון היה ברדיצ'בסקי.

ברדיצ'בסקי לא היה פשוט, למרות שיש לי ניסיון קודם בעיבוד של סופרים עבריים לסיפורים קצרים. היה צורך לשנות בו כמעט הכל – למעט האווירה והתקופתיות. הכתיבה שלו בעלת זרם תודעה חזק, נרטיב מעומעם לעיתים ובעיקר הרבה מאד גוף ראשון שמתחבר לזרם התודעה. כדי לתפור אותו לעלילה קריאה יש לעשות מאמץ. גם הוספנו, נועם נאומובסקי (שותפי ליצירת הספר) ואני עוד קושי: לחבר עלילה של 7 סיפורים קצרים של ברדיצ'בסקי לכדי סיפור אחד, שמגולל חיים שלמים. אני רואה בעבודה הזו ניסיון, מכיוון שאת ברדיצ'בסקי עצמו אי אפשר ואולי לא כדאי לנסות לשחזר, בטח על שפתו המיוחדת ודרך הולכתו את הסיפור. אם כל השאפתנות לכאורה של הפרויקט, אני חש שאני הניסיון צנוע ומנסה לכבד את היוצר. אם נצליח מתישהו לגרום לאנשים להיזכר בענק הספרות העברית, הנשכח, שאינו רק שם של רחוב ליד טוני וספה – דיינו.

אני מניח שאמשיך ואעסוק בכך: מעבר לכתיבה שלי עצמי, אנסה לעבד סיפורי סופרים עבריים לקומיקס בהזדמנויות וכאלו ואחרות. אבל אם אמשיך ללמוד, אולי תבוא אליי השראה מסוגים אחרים. חשבתי ללמוד בוטניקה.

☼ עוד מאת דן אלון ← קומיקסריזום ומסורת

  1. 1
    אמיתי גלעד
    יום שני 07.11.2011, 23:40

    אתה צודק, צודק, צודק.
    תודה.

  2. 2
    שיר קומפני
    יום שלישי 08.11.2011, 15:22

    מתוך תאווה עצומה לרכוש ידע, גיליתי שללמוד את העולם ממישהו,שמנסה ללמוד את העולם בעצמו הופך את העניין למאתגר עוד יותר משדמיינתי

    (:

  3. 3
    יום רביעי 09.11.2011, 12:16

    :))))))

  4. 4
    יום חמישי 01.12.2011, 15:28

    לימודים מביאים השראה, אבל הם מביאים משהו יותר חשוב מהשראה: הם מכריחים אותך ליצור, ליצור, ליצור. דברים שאתה אוהב ודברים שאתה לא אוהב, בלי הפסקה. יש אנשים שמוכרחים את הדחיפה הזאת כדי ליצור – וגם אלה שאינם מוכרחים, יוצאים נשכרים.
    +למדת ספרות?! מגניב

  5. 5
    יום חמישי 01.12.2011, 15:34

    זרוב-האסייתית ובני ביתה! אני לגמרי מסכים!
    השראה באה מחיפוש ועבודה קשה כל הזמן, כך נראה לי.
    נ.ב כן, למדתי באוניברסיטה ספרות.

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…