סיליבוס

אז מה למדנו

בשיעור חשבון למדנו שאהבה גדלה בחיבור וכפל לאחר מציאת שני נעלמים. בשיעור היסטוריה למדנו שהמורה צרודה וצריכה לשתות תה חזק כל שיעור, ביניקות רועשות למדי. בקורס צילום למדנו: צמצם פתוח – עומק שדה סגור, צמצם סגור – עומק שדה פתוח, בתואר הראשון בעיצוב למדנו קולנוע (מנוי לסינמטק הירושלמי, המקום הכי בריא בעיר הקודש), בתואר השני בקולנוע למדנו עיצוב ("תוצאות האהבה" של פאולו סורנטינו), בקורס משחק למדנו להתחבא מאחורי השולחן ולכתוב, בסדנת כתיבה למדנו לשחק, בשיעור מחול למדנו בפעם הראשונה ללמוד בלי להתבייש לטעות, בין לבין הגיעה הפסקה והלכנו להתנדנד בנדנדות.

מערכת החינוך

לפעמים אני מפטפטת עם ילדים של ושואלת אותם מה הם למדו היום בבית הספר. בד"כ הם עונים שכלום. אני תמיד מאמינה לילדים. אנחנו מוחים על אי צדק חברתי אבל העוול הגדול שנעשה כאן (טוב, בין הגדולים) הוא כלפי הזאטוטים האלה שעוד לא למדו לעצב שלטים להפגנות. רוב שעות היום הם יושבים במכלאות כעורות בריח קלמנטינות וכריכים לחים וביתר הזמן הם מנסים למלא את החסר בצפייה בטלויזיה ובמסכים אחרים. נכון, יש גם חוגים (אין דבר מתוק ומשמח יותר מילד עם תיק חוג על הגב) ויש הורים וחברים וספרים, אבל המחשבה על השעות הרבות שעוברות עליהם בתירגול ניוון היצירתיות, חדוות החיים, המשחקיות והסקרנות היא מצמררת.
העולם כל כך השתנה בעשור האחרון, הטכנולוגיה קירבה בין אנשים לאנשים ולידע ולמידע – ועדיין – המרחק בין התלמיד למורה, ברוב המקרים, נשאר פחות או יותר זהה לזה שהיה לפני עשר ועשרים שנה. וגם האינטונציה המורית.

הפרעת קשב וריכוז

ליכולת המדהימה להסתגל, לעכל, לחוות הרבה יותר ממה שמספקים הלוח, המורה והמחברת – נתנו שם נפלא "הפרעת קשב וריכוז". וגם מצאו לזה תרופה, שבחלק מהמקרים סתם מדכאת ובחלק אחר עשויה לגרום לדכאון של ממש. אבל העיקר שיש שקט בכיתה ואפשר להשאיר את המצב על כנו, לשתות תה בחדר המורים ולקטר על העלייה הגוברת והמתמדת במקרי ההפרעה האיומה. שהיא בסה"כ התפתחות טבעית ותגובה בריאה לעולם המתחדש והתזזיתי שלנו.
תראו את זה http://www.youtube.com/watch?v=Wv49RFo1ckQ (ותודה ליובל אידו טל).

מערכת החינוך 2

שלוחה של מערכת החינוך הוא כמובן עולם הפרסום. בימים שרבים משלטי החוצות המפרסמים אופנת ילדים מציגים דוגמנים בני 9, יפים ומטופחים אבל כבויים להחריד ובפוזות שאינן טבעיות למי שטרם תירגל הליכה על עקבים – שמחתי לגלות בחודש האחרון את קמפיין החורף של הוניגמן (משרד פרסום – יהושע, צילום – גולי כהן) שמחזיר את הילדים לחיים. בצילום משעשע, כמו ביתי, של ילדים וילדות משתוללים אפשר לגלות משהו מהדבר הבריא, החופשי והחכם שנקרא "ילדות".

איפה שיעורי הבית

כל הטכנולוגיה והמוחות היצירתיים ועוד אייפון חדש ועוד רשת חברתית נתפרת והילד מרצה עוד שנה במכלאה. אולי אפשר לעשות משהו גם למענם, למעננו. ויפה שנת לימוד אחת קודם.
ואם ילדים לא מצליחים לעורר בכם די אמפטיה, תחשבו על כלבים. תחשבו על כל אחד ואחד מהכלבים האלה שנאלצו למלא את תפקידם במערכת החינוך ולאכול שיעורי בית של מישהו.
צער בעלי חיים.

☼ עוד מאת יעל פלג ← אלפיים ו-12 פונקט

  1. 1
    יום חמישי 03.11.2011, 10:01

    נפלא. תודה על ההשראה

  2. 2
    יום חמישי 03.11.2011, 22:11

    תודה אברהם,
    הצלצול הוא בשבילי.

  3. 3
    טליה זליגמן
    יום שישי 04.11.2011, 12:25

    פשוט מקסים. ומעורר מחשבה.

  4. 4
    ריש
    יום שישי 04.11.2011, 19:13

    באמת מעניין אותי מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ספר… את מורה?

  5. 5
    אבנר פינצ'ובר
    יום שישי 04.11.2011, 21:27

    כתוב מעולה ומאד משכנע.

  6. 6
    ריש
    יום שישי 04.11.2011, 21:55

    משכנע מה?

  7. 7
    אבנר פינצ'ובר
    יום שישי 04.11.2011, 23:47

    משכנע שצריך מרחק אחר בין מורה לתלמיד ושמערכת חינוך צריכה להיות הרבה יותר פתוחה לאופי הייחודי של כל תלמיד ולטבע הסקרנות שבילדות.

  8. 8
    יום שבת 05.11.2011, 21:38

    טליה, תודה. מקווה שהמחשבות יהפכו יום אחד למעשים. אולי אפילו שלי.
    ריש, אני לא מוצאת את השאלות שלך כ"כ רלבנטיות לעניין ובכל זאת אשיב שלפעמים אני מבקרת בבתי ספר (ואותם), ושאני מעצבת גרפית בעיקר אבל בהחלט מצאתי את עצמי מלמדת פה ושם. חן חן.
    אבנר, תודה. לא בטוחה שכתוב מעולה כי מיהרתי ונסערתי, אבל שמחה שהשתכנעת. זה מעודד. יאללה. מתפקדים למערכת החינוך.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?