הארד/סופט קופי

אני אוהב לאסוף דברים. כל דבר; חסר ערך ובעל משמעות. מהילדות ועד עכשיו, מלווים אותי אוספים שונים, בתקופות שונות. מעבר לגנים הפולנים שלא מזיקים לרצון לצבור דברים, איסוף ושמירה נובעים וניזונים מעצם היותי מעצב.

כיום, יותר מכל, אני אוהב לאסוף נייר. "דברי דפוס" היא אולי הגדרה יותר מקצועית, אבל בסופו של דבר, אלה כמויות של נייר. ספרים, מגזינים, פוסטרים, גלויות, מדבקות, קטלוגים, תגיות, כרטיסים, ועוד ועוד. הדבר הנפלא באובייקטים אלה—חוץ מאיך שהם נראים, מרגישים ומריחים—הוא שהם מציתים את הדמיון ומחממים את הרגש. יש משהו בלהחזיק נייר, מודפס, מַמָּשִׁי, שעדיין עושה לי את זה.

בנוסף לכך, כמישהו שמבלה את מרבית זמנו בעבודה בצורה דיגיטלית—שאותה אני אוהב ומוצא מאוד מספקת ומעניינת—כדי לתקשר בצורה חזותית, אני נשען על מאגר הולך וגדל של אוספים ואובייקטים שונים שקיימים רוב הזמן רק באותו מרחב ערטילאי.

‎תמונות, פונטים, גרידים, צבעים, צורות, שורות קוד, ועוד, הם חלק מהאוספים האלקטרונים שאני אוגר כדי לבצע את עבודתי. הם משמשים כאבני הבניין ליצירה חדשה, ורק חלק קטן מהם זוכה להתממש, וכך ממשיכים להזין את ההשראה שלי ובתקווה, גם של אחרים. השאר נשמרים היטב, מסודרים ומקוטלגים, על־מנת שיוכלו יום אחד, להפוך גם הם לאמיתיים.

הארד קופי

‎לכן, לא משנה כמה יש, תמיד צריך עוד מקום על המדפים. ועל ההארד דיסק.

☼ עוד מאת ניר טובר ← 0% הנחה

  1. 1
    יואב מלניק
    יום חמישי 17.12.2009, 21:39

    נשמע אוסף מקסים אני יכול שעות לשבת ולעלעל בדברי דפוס ולגמרי מזדהה עם ההתעסקות בנייר .

  2. 2
    מיכל גרשוני
    יום שישי 18.12.2009, 12:51

    מתי נמצא את העולם שבין הדיגיטלי לאנלוגי? מתי הגבול כבר לא יהיה משהו שנכתוב עליו.

    אתה אוסף כל דבר? אתה מסנן לפי יופי?

    (רק שאלות… )

  3. 3
    יום שישי 18.12.2009, 18:27

    מיכל:
    האמת, שמתישהו הבנתי שכבר אי אפשר לשמור הכל, כי אין מקום, אז כן יש תהליך של ניפוי. חלק מהדברים נשמרים כי הם מעוצבים לעילא ולעילא, חלק כי הם נוסטלגים, חלק כי הם מכוערים בצורה יפה, וחלק כי הם מחומרים או טכניקות מעניינות (לא קשר לעיצוב שלהם, שלרוב אינו מוצלח).

  4. 4
    יום שישי 18.12.2009, 22:41

    אני פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם פטיש דברי-הדפוס שלי. כשחבר חזר מחילופי הסטודנטים שלו בהולנד הוא נכנס אלי לדירה עם מזוודה, הניח אותה באמצע הסלון ואמר שכל מה שבמזוודה הזו – שלי. מסתבר שהוא אסף כל פיסת נייר שנקרתה בדרכו והכניס אותה למזוודה הזו, אותה סחב כל הדרך מהאג. עד כמה שהדבר ריגש אותי, היה לי קשה מאוד להחליט מה לעשות עם כל השלל המודפס הזה – כל כרטיס רכבת התגלה כיצירת אמנות בפני עצמה, וכל הזמנה מאולתרת למסיבת סטודנטים אצרה בתוכה סיפור שחלקים ממנו אי אפשר לסרוק ולדחוף על דיסק און קי – בריח, במגע.
    בפעמיים שעברתי דירה מאז הלימודים אני רק אוגר יותר ויותר חומרים (בנוסף לחומרים שאני יצרתי בבצלאל) וההשתלטות על המסה הזו נעשית יותר ויותר קשה. יש להוסיף גם שנייר דוהה, מתבלה ולבסוף מתפרק. הוא גם מתקמט ונקרע אם לא שומרים עליו כיאות.
    המזוודה, אם אתה תוהה, עדיין נמצאת אצלי. יחד עם רוב דברי הדפוס האלה. יגיע יום ואני אצטרך להיפרד מהם, או שמישהו יפריד אותם ממני…

  5. 5
    פורטונה מרמורק
    יום ראשון 27.12.2009, 11:58

    החודש עברתי חוייה מטהרת. בנסיבות חגיגיות (לכאורה) נאלצתי לפנות דירה ולהחליף יבשת.
    מכיוון שסוג אחד של ניירות שאינני מצליחה לאסוף הוא שטרות כסף, שינוע ארגזי הנייר הפך ללא יותר מפנטזיה.
    תוסיפו לזה את העובדה שאת השבועות הקודמים למעבר העברתי בשיכרות מבוקרת (לכאורה) ויוצא שיום לפני הנסיעה, דירת החדר שלי הייתה עדיין מלאה בארגזי נייר שווי ערך בנפחם ליער השחור (מדהים איך חוקי הפיזיקה הנוגעים לנפחים הופכים ללא רלוונטיים כשמדובר באגרנות, או גם כשמדובר באריזת מזוודות.. אבל זה באמת לפוסט אחר). בלית ברירה ועקב חוסר זמן, מצאתי את עצמי משליכה את הארגזים לפח המחזור ללא מיון, אך עם המון סנטימנטים.
    שלושה שבועות חלפו מאז, ואני יכולה רק לסכם ולומר שלא חסר לי כלום. מוזר קצת. הייתי בטוחה שליבי יתפורר מגעגועים ליער הגשם הפרטי שלי, אבל בפועל, גורנישט.
    אני אפילו לא ממש מצליחה לזכור מה נזרק. אולי כמה מגזינים שקניתי בשדה תעופה בברלין..? ו.. ו.. גלויות מפאב בבודפשט? וזהו.
    האתגר הבא שלי הוא לנסות להצליח לזרוק את חמשת ארגזי הנייר (שווי ערך ליער יתיר) שיושבים בבויעדם אצל הורי ולא נפתחו מאז המילניום הקודם. בקרוב.

  6. 6
    יום רביעי 24.03.2010, 15:32

    "הדבר הנפלא באובייקטים אלה—חוץ מאיך שהם נראים, מרגישים ומריחים…" = נעים לקרוא שאני לא היחידה שמסניפה נייר.

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…