על אדונים ושרתים

לפני שזכה לשם "משיבון", התהדר אותו מכשיר להקלטת הודעות בשם הטעון מגדרית ומעמדית "מזכירה אלקטרונית". הכותרת הזאת, יותר משהעידה על תפקוּדו של המכשיר האלקטרוני, חשפה מציאות חברתית והעניקה מין ומעמד מקצועי לקופסת פלסטיק עם קלטת. ה"מזכירה" גרמה לי לתהות האם חלוקות מגדריות ומעמדיות מתקיימות גם ביחס למוצרים אחרים שאנחנו מעצבים, והאם אפשר לחשוב על גישות נוספות לעיצוב של שירות שמירת הודעות, פחות במונחים של פעילות משרדית יעילה ויותר במונחים רגשיים של תקשורת אנושית. כדי לברר את הסוגיות האלה הזמנתי את המעצב התעשייתי ואמן הסאונד דני לביא לשיחה.

דני, נזכרתי בפרויקט המזכירה האלקטרונית שעשית כסטודנט ברויאל קולג' בלונדון. אם אני זוכרת נכון, ההשראה שלך לפרויקט לא התחילה מהעבודה הרוטינית של מזכירה במשרד אלא דווקא מבעל מקצוע אחר – מחווה של משרת שמגיש לאדונו מכתב על מגש.

זה נכון. לפרויקט קראתי "דוֹמוֹ" כאזכור ל- "Royal Domo" – מאסטר הבית, "רב השרתים" – האיש שכל ייעודו היה לשרת עד הקרבה את אדוניו, אך משום שהיה גבר זכה בשכר גבוה יותר מן המשרתות, ומכאן נבעה עמדתו הבכירה בבית. נראה שרק בשפתנו המשובחת, מכונות שונות הפכו לחברות וידידות, אולי אפילו לשפוּטוֹת… אנחנו אומרים: "היא לא זזה" (ברמזור שהתחלף לירוק), "היא מה זה איטית" (המדפסת החדשה שקנינו אתמול…). משום מה בשפות אחרות "המכונה" היא ללא ספק זכרית – אמינה, יעילה וממושמעת.
אם לחזור ל"מזכירה", אז המכונה (עם מנוע שמסובב קלטת מגנטית ומשמיע קולות טלפון) שהוצבה בביתנו, הפכה למוצר הראשון שנותן שירות בתחום התקשורת מעבר למכשיר הטלפון עצמו. המכונה הזאת שמאפשרת לך להקליט הודעה באמצעות הקול שלך היא המצאה פנטסטית שבעצם משגעת אותנו עד היום רק בדרכים אחרות, יותר "רכות" ומלאות בתוכנה, בתוך תאים אינטימיים על ענני שרתים שמרחפים היכן שהוא אצל המאסטרים.

בעצם גם העיצוב של ה"דומו" התחיל ממחשבה על משרת שמגיש מכתב וסיים כקובייה סימבולית שמתנפחת ומתנשפת.

המושגים "דומו" ו"שרת" התחלפו אצלי מייד במושגים כמו תכנים, ריכוז אינפורמציה, חילופי אינפורמציה וחילופי זמנים. עניין אותי איך ה"שרת" הכול יכול הזה מחלק את תשומת ליבו בין כל זרמי האינפורמציה המורכבת והמסובכת שהוא קולט, איך הוא "מחלק" את זה בינו לבין עצמו ובינו לבין נמעני ההודעות והמסרים. רציתי לחקור את מהות המושג "הודעה" מבחינה פילוסופית, אמנותית וויזואלית. מכאן, המטרה שלי היתה לפרק ולהרכיב מחדש את ה"מזכירה האלקטרונית" ולהפעיל אותה בדרך אחרת שתייצר חוויה שונה.
גיליתי שתפעול של אובייקטים חכמים עם סאונד מבוסס מבחינה שיווקית ומסחרית על פרדוקס, שמקורו בפער בין ההתפתחות הטכנולוגית העצומה לבין העובדה שאנחנו נותרנו יצורים פשוטים שמרוכזים בסופו של דבר בשלוש פעולות בסיסיות: stop, play, forward. כבני אדם אנחנו די on/off, שזה נושא מרכזי שמעסיק אותי מבחינה רעיונית עד היום. חיפשתי דרך ליצור תפעול חדש באמצעות חוויה וזיכרון, ולאורך התהליך הבנתי שמהות החיפוש שלי היא הפירוק המוחלט של אובייקט "חכם" למרכיבי משחק, לפניני מילים, לפואטיקה, לסיפור, לסאונד.

הסרט שהכנת לצורך הפרויקט מרגיש קצת כמו ביקור של עליסה בארץ הפלאות של הסאונד. בחרת להפוך את ההודעות הקוליות מדבר מופשט למשהו שיש לו נפח מוחשי והוא ממלא את הקובייה עד שהיא ממש נפוחה מהודעות (או מגאווה על כמות ההודעות?).

הסאונד מבחינתי הוא חלק עיקרי ממרכיבי הפאזל ואולי החשוב שבהם. זה אחד המושגים הקשים יותר לתפיסה חומרית ולתפיסה ויזואלית, משום שהוא לגמרי לא tangible. מבחינתי הסאונד לא ניתן להגדרה ובגלל זה הוא מעניין אותי כמרכיב רגשי, כמרכיב חומרי, וכחומר – סאונד כזיכרון מוקדם המפעיל אותנו רגשית. בסרט רואים את הקובייה כשהיא מנופחת מהודעות בהופעתה השלמה והשמחה, מנופחת החזה, לעומת המצב בו היא ריקה מהודעות ומאוויר, מצ'וקמקת ומצוברחת. בפרויקט הזה היבהובי ה- LED התחלפו בתנועת חיים ברורה של נשימה, והסרט מציג בעצם את אוסף התשובות החווייתיות שהתנסחו להן במהלך העבודה על המוצר המינימליסטי הזה.
ועוד לא שאלנו מאין מגיעות ההודעות? ואיך אין עוברות ממקום למקום? והמסע שלהן בזמן … ואיך בכלל מדליקים משהו? ואיך מכבים? איפה הוא חי ? ומתי הוא מת….?

השימוש בפעולה של הנשימה מעניק מימד אנושי לאגירה המכאנית של הודעות ומעצים את האופי החברתי של השימוש במוצר הזה.

תראי, ה"דומו" שלי, שנשף וגנח והתרגש כבר ב- 1994-5, אצר בתוכו הודעות כמו סרבר קטן של רשת חברתית פרטית, ממודרת והומה. הבנאדם בא הביתה לבדוק כמה אהבו אותו, מי חשב עליו, מי השמיע את קולו, מי שם לו לייק…. האובייקט ההוא טמן בחובו את כל השאלות והביקורת והציניות הרלוונטיים לכל המכשירים והאמצעים ההופכים להיות שרתי היחסים שלנו כיום.

פתאום נזכרתי ב״מזכירה״ עם הגולות של דארל בישופ (Durell Bishop) וחשבתי שהרעיון מאחוריה היה כל כך מקסים וכובש כי הוא בעצם שיחרר את הפעולה של המכשיר מהקופסה: ההודעות ״בורחות״ מהסליל של הקלטת והופכות לגולות צבעוניות ומקושטות בקערה. כך שמעבר לעובדה שהיא פועלת באופן מאד אינטואיטיבי למשתמש, היא גם מתרחקת מהתפיסה של המכשיר כעבד, שרת, מזכירה, או איך שלא תקרא לו, ומתמקדת בערכים החברתיים של התקשורת האנושית.

נכון, המכשיר, המכונה, הפכה אצלו למשחק גולות נחמד. העבודה של בישופ התרחקה מהקונבנציה של אותם זמנים שמשמעה היה יחסי כפתורים וטקסטים "on/off". המחקר הקונספטואלי של דארל פרץ דרך בין כל מחפשי ופורצי הגבולות: ההודעה בגולה הכחולה או האדומה המתגלגלת שניתנת לשמיעה חוזרת, הגולה שניתנת לאחסון ולשמירה בקולקציית ההודעות "השוות" או למיחזור כהודעה חדשה – זה הרי כל כך ברור ופשוט גאוני. "Object Oriented Design" קראו אז לגל הבא, לבאזז החדש.

זה מצחיק שאתה מתאר את זה כך, כי המזכירה של דארל זכתה למעמד כמעט מיתולוגי ושמעתי עליה מכל כך הרבה אנשים עד שדי התאכזבתי כששמעתי הרצאה שלו וראיתי בה לראשונה את הקונספט של ה"מזכירה" מומחש באמצעות אנימציה פרימיטיבית וגסה. מצד שני זה אולי ממחיש איזה כוח יש לרעיון טוב..

אני מסכים איתך. כשלמדתי ב- RCA סיפרו לי שבמחלקה למעלה יושב דארל ומיד עליתי לפגוש אותו ולראות את מה שעשה, ואז נתקלתי ב"מתקן" מעבדה גס ולא כל כך חינני. הניתוח של דארל הוא אנליטי מתמטי וגם אני לרגע התבלבלתי לנוכח הארטיפקט שהיה מונח מולי… אבל אין ספק שלרעיון טוב יש כוח, ורעיון טוב עם טאצ' הופך רעיון לגדול, לחוויה שלמה. היום, 17 שנה אחרי,האובייקטים הפכו לאייקונים רגישים למגע, והמסך לארגז חול דיגיטאלי אינסופי.

אם אנחנו מדברים על המעבר מה"מזכירה" כמכשיר לשמירת הודעות למשיבון חסר-גוף, אז הכוח של שני הפרויקטים האלה הוא בהפיכה של ההודעות לאובייקט מוחשי ואינטראקטיבי, שאצל בישופ ניתן לצבור ולשמור קצת בדומה למכתבים או לתכשיטים ואצלך במושגים של סימני חיים – "מלא חיים" או "מרגיש ריק". כאשר נכנסים הביתה אפשר לזרוק מבט אחד ולגלות כמה הודעות מחכות לנו (הרבה/מעט/בכלל לא) ומאיזה סוג ולגלות אם יש בבית "סימני חיים".

אני אוהב את התיאור הזה. זה באמת נוגע בעניין המרכזי מבחינתי. כשיצאתי מה – RCA, שמטפח את הצד הנשכני, האמנותי, החדשני והציני, אל תשכחי שהם אנגלים… ניסחתי לעצמי נקודת מוצא משלי לכל מה שאני עובד עליו – החלטתי שאני חייב לשמור על החום האנושי ועל מידה מסוימת של נאיביות שתבוא לידי ביטוי בעבודה. אני מתייחס לטכנולוגיות כקוביות משחק. אני לא מוּבל על ידיהן. הן מסמנות לי גבולות ויחד עם זאת פותחות מרחבים פואטיים חדשים…או… מאפשרות לנו לחזור לחוויות הראשוניות שלנו כבני אדם: נגיעה, חיפוש, גילוי, תקשורת קלה, גילויי אהדה. סימני חיים.

"סימני החיים" מחזירים אותנו לתחילת השיחה ל"מאסטר הבית", לעוזר האישי, לעוזרת, למזכירה היעילה, שמתרוצצים עם כל האינפורמציה שלנו / עם כל האינפורמציה עלינו, שהפכו בינתיים לסרברים…

כן. "מאסטר הבית". מי פה בכלל היום ה"מאסטר"? את מגירת הפתקאות, את מכתבי האהבה שנשמרו דורות בפינות הסודיות שלנו איבדנו או עיבדנו מאובייקט לענן לא מוחשי בלי ממשות טקטילית. את האינפורמציה הכי אישית עלינו, על ילדינו, על הורינו אנחנו מעבירים הלאה, משתפים בה זרים גמורים ופורצים אותה במו ידינו לכל דיכפין. הכל נאגר בענני אינפורמציה הנשמרים "איפה שהוא" מחוץ לשליטתנו. אז תגידי, מה זה היום אישי? מה זה בכלל פרטי? כמה חשוב התוכן? האם יש משמעות חדשה לתוכן?

ה"מזכירה" עם הגולות של דארל בישופ

☼ עוד מאת מירב פרץ ← מחלף ענק עוקף את אזור התעשייה מימין

  1. 1
    יום שני 26.09.2011, 17:32

    איזה כיף! ראיון באנטייטלד!
    וכמה השראה. במיוחד למישהי שלא הכירה את הרעיון של דארל ולא צריכה להתאכזב בסוף :)

  2. 2
    איילת
    יום שישי 30.09.2011, 5:49

    שיחה מרתקת

  3. 3
    יום רביעי 05.06.2013, 11:16

    גם אני יצאתי מRCA
    מכיר ומזדהה עם הרבה מממה שכתוב כאן…

    בהחלט מעניין ומעשיר.
    תודה!

  4. 4
    מירב פרץ
    יום רביעי 05.06.2013, 11:52

    תודה על התגובה.
    מרגש לגלות שגם לפוסטים ישנים יש קוראים חדשים…

כל תגובה מקרבת את הגאולה…