את יעל רוסו

תהיות על חללים בשחור ולבן

במסיבת הסיום של כתה ט', בגיל בו המכשולים הקלים ביותר נראים כמו לא פחות ממשבר בקנה מידה עולמי, המחנכת שלי כתבה לי בספר המחזור משפט אחד: "יעל, תלמדי שבחיים לא הכל שחור ולבן, יש גם אפורים".
באותו הזמן לא לגמרי הבנתי למה היא מתכוונת. אני רק זוכרת שאמא שלי לא כל כך אהבה את מה שהיא בחרה לכתוב לי וטענה שהיא מנסה לכבות לי את יצר החיים, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות רבה.
כך או כך, גם כיום אני עדיין מודעת לנטייתי הטבעית לָשחורים ולָלבנים (בכל תחומי החיים), ולקושי, או חוסר היכולת, או חוסר הרצון להתמקד באפורים. לא יודעת אם זה טוב או רע, זה פשוט ככה.

שנים לאחר מכן, הימים הם ימים סטודנטיאלים במחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, והנה אני מוצאת את עצמי מוקסמת משפה חדשה: גיבוב של שטחים, קווים והצללות. שפת סתרים. מן בליל לא ברור של כתמים דו מימדיים שאמורים לייצג חלל פיזי תלת מימדי.
והכל בשחור ולבן.
אין לתאר את גודל האושר שלי.
המשיכה לשרטוטים האדריכליים, לחתכים, לתכניות, לסקיצות ולסכמות רחוקה מלהיות משיכה טכנית, אלא היא משיכה רגשית, פנימית. כן, אני לא מתביישת לומר, תפתחו לפניי שרטוט ידני של תכנית של בניין ישן על גבי נייר מצהיב, ומיד הפרפרים בבטן יתחילו לגעוש. זה לא משנה אם מדובר בוילה סבואה של לה-קורבוזייה או בשרטוט אוטוקאד של הגינה מתחת לבניין, שאבא שלי ואני שרטטנו ביחד לקראת שיפוץ.
וניסיתי להבין, מה. מה יש בשרטוטים האלו שגורם לי לאהוב אותם כל כך.
אני לא בטוחה שאוכל באמת להגיע לתשובה ברורה וחותכת, אך אני גם לא בטוחה שאני רוצה. אחרי הכל, אין לזה הסבר מדעי וכל המובא לעיל מבוסס על תחושות בלבד.

התבוננת בשרטוטים מעלה בי את הניסיון להגדיר "מקום". או יותר נכון, את הניסיון להגדיר את מה שאני תופסת כ"מקום". כלומר, ישנו החלל הפיזי התלת מימדי, שהוא תחום ומוגדר, ואני חווה אותו בגופי, ואז ישנו הייצוג הדו מימדי של אותו חלל, שאינני יכולה לשהות בו, אלא רק לדמיין אותו, וכך הוא יכול להתרחב למעשה עד אינסוף.

ישנו מושג בשם Poche, מילה בצרפתית שמשמעותה – כיס. באדריכלות Poche מייצג את החלקים המושחרים בשרטוט:
מסה בנויה תתואר כגוף שחור, ואילו הכלום, האוויר, ישאיר את נייר השרטוט ריק, בוהק בלבנבנותו.
והנה אני משוטטת בשרטוט וקוראת שכאן בקו השחור ישנו ייצוג של דבר מה קבוע ונמצא המצביע על נוכחות כלשהיא (לא משנה אם זה קיר, שולחן או דלת), והנה ממש ליד אותו קו שחור, אין כלום (או יותר נכון יש כלום), ואני מבינה שהדבר מצביע על היעדרות.

וכך אני מזגזגת לי בין השחורים והלבנים בשרטוט. ולא יודעת האם הם יותר מנכיחים אחד את השני או מבטלים אחד את השני, ומי מהם יותר דומיננטי, והאם השחור מעיד על כך שיש לבן או שהלבן מעיד על כך שאין שחור. כמו שז'ורז" פרק ידע לבטא זאת כל כך יפה בספרו "איש ישן": "נשיפתה החרישית של מונית-דיזל שעוצרת מדגישה את דממת הרחוב יותר משהיא מפרה אותה".

ופתאום אני נזכרת שכשהייתי קטנה דמיינתי לפעמים את העולם שלנו, על כל האנשים והמכוניות והחיות והעצים שבו, כמו כרטיסיית מדבקות לילדים, שבמקום להוציא כל מדבקה בנפרד, אז אפשר לקלף את החלל שמסביב.

וזה כמובן ישר גורם לי לחשוב על חורים, וחללים, ופעולות של גריעה והחסרה לעומת כאלו של בנייה ומילוי, ועל גורדון מטה קלארק שניסר מבנים ועל רייצ'ל וויטריד שיצקה את ה'פנים' שלהם בבטון, ועל פוזיטיב ונגטיב, ועל החלקים הלבנים ברישום, ועל החללים הריקים בפיסול.

אבל הנה הדף כבר מתחיל להתמלא, והשחור גובר על הלבן ויש עוד כל כך הרבה מה לומר על כל ה"כלום" הזה. אז אני אסיים במשפט של הרוקי מורקמי מתוך "קפקא על החוף":
"אני לא יודע מה היה כתוב שם, אבל זהו. זה איננו. הנה נעלם עוד משהו בעל צורה מהעולם, וגדלה כמות הכלום

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: מיכל ורדיגר ← איך אומרים בעברית פולדר?

  1. 1
    בשמים
    יום שני 26.09.2011, 6:09

    איזה פוסט יפה, אני מאוד מעריך אותך יעל, כל הכבוד.

  2. 2
    יעל רוסו
    יום שבת 01.10.2011, 11:07

    תודה רבה!

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…