צבעים הם מילים

האם יש תווי פנים למעצב הגרפי? לעיתים אני תוהה אם נידונו להיות אנשים כחושים וחיוורים לבושי בגדי מאט, נטולי מסקארה ושמחת חיים. אולי, כמו המים המכים בסלע ומשנים את פני השטח שלו – שנים של עבודה בעיצוב מכרסמת באדם, מותירה אותו צימוק רזה ומקומט, שאין בו גרם של מחשבה עודפת, של קישוט מיותר.

אני זוכרת את ההתחלה האישית שלי, את האובססיה עם המילים, את החיבה לפונט קורייר בעברית בוורד, לגזור ולהדביק מילים על עבודות בעיפרון ובצבעי שמן. וצבע. המון המון צבע.

כשיצאתי לדרך, הרגשתי שהצבעוניות היא שמגדירה אותי, שהחזון האסתטי שלי הוא שימוש בצבעים חזקים כמו אבותיי הרוחניים: אלמודובר, קלמנטה, הוקני. ואכן הרוח הזאת ניתבה את הדרך, וההתחלה היתה צבעונית. טוב, זה לא שיר קינה למותו של הצבע, ואין בי געגוע לתקופה ההיא. אבל אין ספק שמשהו השתנה עם השנים. משהו התעורר, ומשהו אחר כבה.

ואולי זה חלק מאיזו אבולוציה טבעית המתרחשת אצל המעצב. אט־אט אתה נפטר משכבות-שכבות של מטענים עודפים ונותר רק עם מה שחשוב לך באמת. איזה זיכוך נזירי, התמצית של העיצוב, הרישום בשחור־לבן.
גם טרנד הדואו־טון שרווח במחוזותינו כבר כמה שנים, הוא נגזרת של תפיסה החוזרת לדלות, לעבודה בשני כלים (במקום בארבעה).

יש שלב בלימודים, שהמורה מסביר לך כי עדיף שחור־לבן לפני ההתמודדות עם צבע. קודם קבע לעצמך את ההירכיות העקרוניות בתוך הקומפוזיציה: כהה, בהיר, טונים ביניים – אחר כך תרגם את זה לצבעים.

העיקרון מושתת על ההנחה שצבעים הם שפה, שרובנו פשוט לא יודעים להשתמש בה. אנו מבינים אותה ויודעים לקרוא אותה, אך כשזה מגיע לדיבור שוטף אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל. אני לא מכירה מעצב (וזה כולל אותי) שלא נתקף מין אי נוחות של ספק כאשר מניחים בפניו שני גוונים של כחול. שלא לדבר על הכרעות פשוטות בין סקיצה א' לסקיצה ב'.

כי צבעים הם קודם כל מילים. ההחלטה להשתמש בורוד־בייבי או ורוד־ניוד היא הרת גורל, כשם שקריטי לבחור במשקל נכון של אות. מעט אנשים מבינים צבע, נושמים אותו ודוברים אותו.

בארץ אוהבים צבע. שימוש בצבע הוא מבורך, אבל רק אם הוא הכרחי. לעתים צבע הופך להיות איזה פפיון אחרון שהלקוח מבקש לקנח איתו. כי שחור לבן נתפס בעיני הכלל כשפת מודעת אבל או כשפה דלה וענייה – מדוע להשתמש בצבע אחד בלבד אם אפשר לבלוט עם אדום ולהדגיש עם צהוב?

בחירה בגוון הנכון מהותית כמעט בכל נושא: אוכל, טכנולוגיה, אופנה. גוון אחד יכול להגיד ״מתקדם״ ואחר יכול להגיד ״שמרני״. אין חוקיות, אין ספר שלפיו אפשר לבדוק את עצמנו. אנחנו מחברים בין צבעים על בסיס יומי, ואנחנו עושים את זה קצת מתוך אינטואיציה, קצת מתוך סיכון מחושב.

ואולי ההתמקדות בשחור לבן בכלל נובעת מהשובע שבעבודה מורכבת. מחאה שקטה על הצורך ה״פורנוגרפי״ בהשפרצות של צבע. משהו ביצירה מונוטונית מרגיש לי נכון יותר, מחזיר אותי לתקופה בה הייתי מציירת עם עט כדורי כחול על דפים שאבא היה מביא מהעבודה – שכבה אחת, צבע אחד, ציור.

☼ עוד מאת נורית קוניאק ← טריטוריה נעימה

  1. 1
    אבנר פינצ'ובר
    יום שישי 09.09.2011, 15:42

    בשבילי ברישום כזה בעט יש משהו קצת יותר שקט (לא בתוצאה, בתהליך). שאין צורך להתעסק כל כך הרבה, לחשוב ולחשב (בטח יש אנשים שמגיעים לזה עם צבע גם, ג'קסון פולוק?). פשוט לנוע עם העט.

    ד"א – הלכתי לקישור לויקיפדיה ללמוד מיהו קלמנטה אביך הרוחני וגילית שחקן כדורסל אמריקאי. יש מצב לקישור חלופי?

  2. 2
    יום שבת 10.09.2011, 21:50

    נורית,
    אני חושבת שאת מצביעה על נקודה רלוונטית, אבל אני רואה את הדברים אחרת.
    מההתרשמות שלי, באופן גורף ומכליל, העיצוב הישראלי ה"נכון", ה"טוב" וה"נחשב" משתמש בצבע באופן דל, ומבכר שימוש במונוכרום על פני מנעד צבעוני עשיר. כך נוצרת התחושה שכאשר נעשה שימוש בצבע זהו "פפיון" שמוצמד לעבודה, ולא חלק אימננטי ממנה.
    בקליפת אגוז, אני חושבת ששורשי התופעה נטועים באסתטיקה המודרניסטית שהשפיע על עולם האמנות והעיצוב בארץ, מהלך ששרה ברייטברג תיארה בקטלוג התערוכה "דלות החומר". נדמה לי שגם היום אנחנו עדיין יכולים לחזות בהדיה של התופעה הזאת בביטויים הפחות מסחריים של עולם העיצוב, בעוד הצבע נתפס כנחלת המיתוג, הפרסום והעיצוב ה"מוכר".
    השימוש של מעצבים גרפיים מובילים, חלקם מורים בבתי ספר גבוהים לעיצוב, במונוכרום יוצר בון – טון, וכפי שכתבת בעצמך, מחנך בפועל דור אחר דור של מעצבים חובבי חולצות בשחור דהוי.
    העולם מלא בדוגמאות נפלאות של עיצוב עשיר, שעושה שימוש נדיב ועם זאת מדוייק ומושכל בצבע – זאת פשוט לא התרבות שלתוכה התחנכנו ובתוכה אנחנו יוצרים.

  3. 3
    אבנר פינצ'ובר
    יום שבת 10.09.2011, 23:22

    הדס, מעניין. אולי יש לזה קשר לחוסר בצבע במורשת היהודית – בתי כנסת הם די מונוכרומטיים, בטח לעומת כנסיות וגם לעומת מסגדים.

  4. 4
    נורית קוניאק
    יום ראשון 11.09.2011, 17:26

    אז קודם כל חייבת לך אבנר : פרנצ'סקה קלמנטה, עולם ומלואו http://www.francescoclemente.net/
    הדס…..
    אני מסכימה לגבי ההשפעה הסביבתית. חושבת שכמו בכל דבר יש את ה"טרנד" ויש גם את הדבר האמיתי- גם במונוכרמטיות יכול להיווצר עושר צבעוני רב, ולרב מי שיודע לעשות את זה יודע גם ליצור בצבע.
    תדמית יכולה להיות סופר צבעונית אבל היא תרגיש שטוחה וסינתטית.
    פשוט לא כולם מודעים ליכולות הצבעוניות שלהם, בטח לא בתחילת דרכם.

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…