אור וצל ונֹגה

פרויקט ניצנה 11, סוף אוגוסט 2011. צילום: מורן שוב

לפני חמש שנים כתבתי מכתב לאמנים כריסטו וז'אן קלוד. הזמנתי אותם לעטוף את השכונה שלנו – נֹגה. במכתב אני מסבירה מדוע, ומייד אעתיק אותו לכאן.
כבר עשרה חודשים שצל כבד חוסם את האור אל חדריי משום ששלושה אתרי בנייה צמודים זה לזה מטפסים כחומה מול חלוני; מסתירים את השמים; מצִלים על המרחב.
השכונה שלי, נגה, ביפו, נאבקה והפסידה: עכשיו היא כבר מתחם נדל"ני. מנופים ודחפורים וגדרות ואילי נדל"ן עטים עליה להחריבה. בונים אותה לגובה. מבטלים בה את האור. מבטלים את המבט הפנורמי שאִפשר כאן חיי קהילה.
בתחילת השבוע כוסו הפיגומים מול חלוני בברזנט, ונזכרתי במכתב ההוא לכריסטו.
הנה הוא לפניכם:

לכבוד
ז'אן קלוד וכריסטו

מכובדיי,

הרשו לי לספר לכם על השכונה שלנו, נגה, שאותה אני חולמת שתעטפו.
שכונת נגה היא אולי אחת השכונות האחרונות בתל-אביב. היא שוכנת על התפר בין תל-אביב ליפו. ראשיתה שכונה מנדטורית, והיא כוללת בניינים בני שלוש קומות ששימשו את משרדי הצבא הבריטי לפני כשבעים וחמש שנה; בניינים בני קומה אחת ושתיים שמכילים מוסכים, מחרטות, בתי מלאכה זעירים ומסעדות קטנות; ובתוך כל אלה – דירות מגורים.
לפני כעשר שנים קיבלה השכונה תנופת פיתוח על ידי כניסה של תושבים חדשים שעיסוקם תרבות, אמנות, אופנה, צילום, עיצוב, מוזיקה, אדריכלות. אנחנו חיים בשכונה זה לצד זה בידידות רבה ותיקים וצעירים, פועלים ואמנים, ישראלים ולא ישראלים, יהודים ומוסלמים ונוצרים. כולנו אנשים בני המעמד הבינוני והנמוך.
בחמש השנים האחרונות השכונה שלנו נאבקת על חייה: פרויקטים נדל"ניים אגרסיוויים לוחצים את השכונה מכל עבריה. רווחת התושבים אינה בהכרח הדבר הניצב בליבם של אלה.
אבל אנחנו, תושבי נגה, תובעים לעצמנו את הגדרתנו כ"מקום". בעזרת חברים מהשכונה אני עורכת עיתון מקומי שלו אנחנו קוראים "נגה היקרה", ואוצרת את "חלון האמנות של נגה היקרה" שמציג אמנים הפועלים בשכונה. לאחרונה בעזרת שיתוף של כל תושבי השכונה, האמנים הפועלים בה ואמנים אורחים, הרמנו ברחבי השכונה ארוע אמנות פנטסטי שנקרא "רשות הרבים". הארוע הביא אליו קהל של 3,000 איש וקיבל תגובות נהדרות בתקשורת. כעת אנחנו עובדים על גיליון נוסף של העיתון ומתכננים ארוע אמנות נוסף. הפעם, כאמירה אנטי נדל"נית, אנחנו רוצים להפוך את השכונה למעין לוח משחק מונופול.
נגה, באופן טבעי, בנויה כמו לוח משחק: שכונה קטנה, ריבועית, שלה רחוב מרכזי, שני רחובות מקבילים נוספים וארבעה רחובות ניצבים חותכים אותם. רחובות רחבים, בנייה נמוכה. הבתים כמעט על הרחוב. "אין גינה קדמית. אין עץ. אין שיח. אין פרח… בית בבית".

מזה זמן שאני עוקבת אחר העבודה שלכם, ומאוהבת בה. בשנה האחרונה חשבתי כמה עצום זה יהיה אם תעטפו את השכונה המתוקה שלנו. תעטפו אותה כאילו כדי להגיש אותה שי למנופים ולדחפורים ולאילי הנדל"ן שמתכוננים להחריב אותה. תעטפו אותה כי היא מתוקה. תעטפו אותה כי היא שריד אחרון; שכונה אחרונה בעיר של פרויקטים נדל"ניים. תעטפו אותה כי היא בועה, כי היא אי של חיים וחן ורוח טובה ואין לנו יותר כאלה.

בכבוד רב,
מורן שוב
נגה, יפו, ישראל, 8.2.2006

* למכתבי זה צורף, מתורגם, הפרק "נגה היקרה (יפו)", מתוך הספר "מה נשמע בבית" של אדם ברוך, ששורות אחדות ממנו מצוטטות במכתב זה אליהם

☼ עוד מאת מורן שוב ← כיכר ציבורית, כיכר לחם וסולידריות

  1. 1
    יום חמישי 01.09.2011, 22:39

    והם ענו?

  2. 2
    מורן שוב
    יום שישי 02.09.2011, 11:46

    כן. איש מטעמם. שכריסטו וז'אן קלוד אינם מבצעים הצעות של אחרים – שהם אמנים, לא ביצועיסטים. ועודד אותי שאם אני מאמינה ברעיון שלי, שאשקיע בו את מיטב המאמצים כדי להוציאו לפועל, גם אם זה יימשך שנים. שכך הם עובדים.

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…