בית ישראלי עכשווי

כמה נכתב ודובר בשאלה האם קיים עיצוב ישראלי ואם כן מה הם מאפייניו?
ככל שהשאלות האלה נידונו יותר כך התרחקו התשובות והדברים תמיד נשארים עמומים ופתוחים בסוף הדיון.

לכן נדהמתי לגלות בפרסומת של חברת רהיטים מקומית איך בשלושים שניות נענתה השאלה מהו עיצוב ישראלי ומהם מאפייניו.

בחלקה הראשון של הפרסומת חוזרת השחקנית מאיה דגן לבית בו גדלה, הבית בו גדל רוב "עם ישראל". הבית של "ישראל של פעם". הוא מתאפיין בקיר שפריץ (לא זכור לי קירות שפריץ בתוך הבית אלא רק בחוץ), בעציצים שנחים במקרמה אשר נעשה על ידי אם הבית, בתמונה של הילד הבוכה ובפגז שמשמש כאגרטל שהאב הביא כמזכרת מהצבא (גם כאן לא זכורים לי פגזים שכאלה בבתים, יותר בחצרות בסיסים צבאיים). בחלק השני של הפרסומת פותחת הבלונדה דלת לעולם שכולו טוב ולובן – סלון שנראה כמו נגזר מקטלוג איקאה או כל חברה פופולרית אחרת, כולו בצבעי לבן אפור ובז.

http://http://www.youtube.com/watch?v=jxAUp7u1gAc

החלוקה מאוד ברורה: עולם ישן מול עולם חדש. עולם מיושן, מגוחך, מכוער, חסר טעם, בלתי אחיד שאת כולו כדאי לזרוק ולהשאיר מאחור (במיוחד ביום בו הדירה עוברת בירושה לילדים וכל תכולתה מרוקנת במחי פועל תאילנדי למכולת הזבל). לעומתו- עולם חדש של "עיצוב ישראלי עכשווי", מבהיק ולבן, אסתטי, עשיר ומוצף באור סקנדינבי עדין. עולם שאליו כל בית בישראל שואף והנה הנה ההזדמנות לאמצו בעזרתה של חברת הרהיטים הישראלית.

אם כך עיצוב ישראלי ישן, מבוסס על חפצים אישיים שנעשו או נאספו לאורך השנים על ידי בני הבית. עציצי המקרמה נוצרו על ידי אם הבית תוך בחירה מדוקדקת של החוטים, הדגם וחרוזי העץ שישולבו בהם, כך שבכל בית הם היו מעט שונים ומקוריים ומעבר להיותם אוביקט דקורטיבי, היוו סמל למסירות, יצירתיות וסבלנות אין קץ (דרך אגב אולי כדאי לציין כאן את אחת התופעות הרווחות כיום בעולם העיצוב של שילוב טכניקות קראפט שונות כולל רקמה, סריגה וכד' עם טכנולוגיות חדשות).

האם, שעסוקה בבישול במטבח, נזרקת יחד עם שאר הרהיטים ואף זוכה ללגלוג מצד בעלת הבית החדשה והבלונדינית (היא בטוח לא מבשלת, מקסימום מפשירה מהמיקרו).

בבית הישן אני מדמיינת ריחות בישול העולים מהמטבח, ואת הצלילים הבוקעים מהרדיו שבסלון, אליו מאזין האב בזמן קריאת העיתון (ובכלל לאיזה אבא יש היום זמן לשבת בסלון ולקרוא עיתון באמצע היום? הוא הרי עובד מבוקר ועד ערב, וכשיש לו כבר כמה דקות הוא יעדיף לבהות בטלוויזיה).

ברור שכל החפצים שמסביבם נאספו עם השנים, שרהיטי העץ הינם מעץ מלא וישרדו עוד שנים רבות עד שיהפכו למצרך "רטרו" יקר ערך, ושגם אם הם לא יפים או "מעוצבים" הזכרונות שהם נושאים איתם חשובים הרבה יותר.

בבית החדש לעומת זאת, אין אף אחד, לא אבא, אמא או ילדים (שנורא מלכלכים את הריפוד הלבן). אין בו שום דבר ישראלי, מקורי, ייחודי או אישי. הוא קר, סינטתי, משעמם, וחסר כל אפיון. אין כאן אף חפץ שיכול לייצר זכרונות שכן אף אחד מרהיטי המלמין לא ישרוד יותר מחמש שנים את פגעי הזמן או את הקפריזה הבאה של בעלת הבית שתרצה להתהדר ב"עיצוב ישראלי" עכשווי עוד יותר (ובסופו של דבר הבית הישראלי הכי עכשווי היום הוא בכלל אוהל בשדרה).

☼ עוד מאת ענת ספרן ← להתעלף מיופי

  1. 1
    מירב פרץ
    יום שני 08.08.2011, 12:27

    עדות אישית – פעם גרתי בדירה שכורה שהיה בה שפריץ גם על הקירות הפנימיים. לא מומלץ.
    גם אני ראיתי את הפרסומת ונרתעתי מהגסות בה נפסל כל מה שמריח ממשפחתיות ומנוסטלגיה לטובת אסתטיקה סטרילית של אולם תצוגה. אבל זה בעיקר נראה לי (כמו רוב הפרסומות והתוכניות המסחריות לאחרונה) כל כך מנותק ומגוחך על רקע המחאה… היא רק צריכה להישכב על איזה חיקוי זול לשז-לונג של קורביזיה, להציץ מהחלון ולראות אוהלים!

  2. 2
    איילת לוי
    יום שני 08.08.2011, 13:02

    הבית הזה אכן נראה כאילו יצא מקטלוג של כל מקום אחר בעולם. אין שום דבר "ישראלי" בעיצוב הזה… אלא אם כן ההגדרה של עיצוב ישראלי היא להעתיק את העיצובים של כל מקום אחר.
    מקסים איך שכתבת. תודה.

  3. 3
    יום שני 08.08.2011, 15:26

    מדוייק!!!

  4. 4
    יום שני 08.08.2011, 15:35

    אני ארחיב ואומר שהטעם (הרע) השלט בעיצוב פנים כרגע מתאפיין באיזו לקקנות חנפנית לאיזה אידאל גלובליסטי – מצד אחד "הלבנה" של הכחשת המקום (המזרח התיכון, ישראל), והזמן (וההסטוריה), מצד שני כמיהה לאיזו אשליית עבר אירופוצנטרי. האם מה שאני אומר נשמע מופרך? אפשר לראות למשל בעיצובים שנעשו ל"אח הגדול" ול"24/7" הכוללים בליל של סגנונות מודרניזם וסגנון רוקוקו-בארוקי מולבן. זה גורם לנו להיראות חסרי קונטקסט, חסרי מרחב וזמן, כאילו מדינת ישראל והבית הישראלי הופכים לתצוגה בקניון שאפשר לראות בכל מקום.

    הבעיה של הפרסומת של ביתילי היא ההכחשה, התחושה שאי אפשר לבנות על מה שהיה, אלא רק להעתיק. זו בעיה כלל ישראלית וכלל מקומית, כלומר יותר ויותר תרבויות מוותרות על האוצרות התרבותיים המקומיים לטובת הנוצץ הגלובליסטי.

    אני מוחה על התופעה הזו גם בהקשרים של עיצוב גרפי. עצוב שמעצבי דעת קהל בוחרים להעתיק במקום לבנות ולפתח על בסיס הקיים. מעצבים יקרים – זו המלחמה שלנו כאן במקום הזה (בין השאר)

  5. 5
    יום שני 08.08.2011, 15:59

    תיקון קטן:
    הכחשה של המרחב
    ביטול של העבר לעומת ההווה.

  6. 6
    דנה ישראלי
    יום שני 08.08.2011, 16:13

    אולי אם ביתילי היו אומרים: "עזבו אתכם מסגנון ישראלי של פעם – בואו להתחדש בסגנון גלובלי עכשווי". לפחות אז הם היו כנים.

  7. 7
    יום שני 08.08.2011, 23:16

    מעולה

  8. 8
    ענת ספרן
    יום רביעי 10.08.2011, 16:18

    תודה על התגובות.
    ניסיתי לחשוב על אלמנטים ישראליים טיפוסיים בבית, ומיד נזכרתי בתריסי הפלסטיק. אני לא באמת חושבת שנתקלתי בהם במקום אחר בעולם. ניסיתי לברר מי המציא אותם ומתי ולא מצאתי עדיין (אשמח לשמוע אם מישהו יודע) ובעיקר חשבתי עליהם כסמל לאלמנט עיצובי פונקציונאלי ולוקאלי – התריסים מאפשרים החשכה והגנה מוחלטת או פתיחה מלאה, ובעיקר המון אופציות הצללה באמצע שכל כך יעילות באור השמש הישראלית ובנוסף הם עשויים מחומרים קלים וזולים. היום מחליפים אותם בבתים חדשים תריסים חשמליים שבמצב סגור הופכים את הבית למבצר, ומצבי הביניים שלהם ממש לא מספקים. כמובן שהם גם יקרים, וגם דורשים אנרגיה. אבל תריסי הפלסטיק נראים לנו מכוערים, מיושנים ומזוהים עם איזה עבר לבונטיני שאינו הולם את התחכום האירופאי ובטח שלא מתאים לריהוט הסקנדינבי בסלון.

  9. 9
    יום שישי 12.08.2011, 9:10

    ענת, איזו כיף של מחשבה!! זאת פרסומת שעושה בחילה.

    בשלב תריסי הפלסטיק אני כבר לא עומדת… זה בעיניי בכל זאת כיעור. אפשר לעשות את אותה החשכה ומנעד החשכות ופתיחה מלאה עם תריסי עץ. שזה מה שהיה פה לפני הפלסטיק.

    העובדה שיש בתים שלמים עם פאסדה של פלסטיק, בעיקר בגלל מרפסות סגורות, היא בעיני פשוט טלאי מכוער על בתים.

    אגב, גם יש בהם משהו שהוא פתרון לטווח בינוני, הפלסטיק נשחק מהשמש ודורש רכישה של פלסטיק חדש. לא בדיוק עיצוב בר-קיימא.

  10. 10
    ענת ספרן
    יום שישי 12.08.2011, 13:17

    גם אני חושבת שהתריסים מכוערים במיוחד אבל זאת דוגמא לפתרון מצוין שכדאי לשדרג אותו היום בעזרת חומרים וטכנולוגיות חדשות למשהו יותר אסתטי. במקום פשוט לזרוק ולאמץ פתרון חדש. ככה בשכבות שכבות יכולה להבנות שפה עיצובית מקומית.

  11. 11
    יום שבת 13.08.2011, 4:38

    אהבתי לקרוא את הפוסט הזה, תודה

  12. 12
    אבנר פינצ'ובר
    יום ראשון 28.08.2011, 17:24

    הביקורת ממש מדוייקת – וזה בכלל משמח שיש ביקורת פרסומות באנטייטלד. מזמין אתכם לעשות לפרסומת דיסלייק ביוטיוב (איזה פיצ'ר כיף!), ולהעיר עליה את הערותיכם. ענת – לדעתי שווה לשים את הביקורת כולה כהערה שם (כרגע רק שמתי הפנייה לגוגל בלי קישור – אי אפשר לכלול URL).

  13. 13
    יום שבת 10.09.2011, 6:58

    ניתוח מעולה! תודה

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…