עול העתיד הטוב

השבוע ישבו שלוש נערות על מדרגות ובחנו את כפות ידיהן. אחת מהן אמרה "אני לא יודעת למה אבל קו החיים שלי נורא קצר. הייתי אמורה למות מזמן." השנייה אמרה "לא, זה לפעמים פשוט מעיד על שינוי גדול, לא חייב להיות מוות." הבחורה קצרת הקו שתקה קצת ואמרה "אולי זה הצבא".

נושא החודש שעבר באנטייטלד היה דד-ליין, אבל מאחר והמשבצת שלי היא בתחילת החודש נטלתי לעצמי את הרשות למתוח את הדד-ליין מעט והדד-ליין, למרות שמו הרע – שיתף פעולה ברצון.

ישבנו הדד-ליין ואני מול המחשב. אני על הכסא והוא על הוריד, וניסיתי להבין ממנו מה הוא רוצה באמת. מה זה השם המאיים הזה שנכנס בתדירות כה גבוהה אל חיינו מלאי החיים. הוא לא ענה. כמו מורה בודהיסטי שכל דבר יוצא לו מהפה עם גרשיים מראש, הוא השיב לי לכל שאלה "נכון" או "תשובה יפה" וכאלה.

הקשר ביננו שהתחיל ב"לך מכאן" ו-"לפחות תתרחק קצת" הפך להיות לכזה שבין מורה לתלמידה שקדנית שמנסה להבין באיזה שיעור לעזאזל היא נמצאת.

שאלתי אותו אם זה לא מגוחך בעיניו לחיות את החיים כל הזמן בין קו מוות אחד למשנהו, והוא גיחך. אני לא באמת קו מוות, הוא רמז לי כשעשינו וויפסנה תוך כדי כך שאני עובדת עבודה מאומצת והוא יושב לי על החלון ומזכיר לי שאני יכולה לשכוח מללכת היום לבריכה.

כעבור שעה קלה הוא נהיה נורא מעצבן עם השתיקות שלו והסטרס שלי, אז עשיתי לו דווקא ולקחתי אותו אתי לשחות. בהתחלה חשבתי שהשחייה תרגיע גם אותו וכשראיתי שלא – אז סתם ניסיתי להטביע אותו ואת המחשבות על העבודה שצריכה להישלח עוד הלילה ליעדה. הוא לא טבע.

אחרי שתיים-שלוש בריכות, התחלתי להרגיש באופן מוזר שיש לי מצופים, וסנפירים, שאני שוחה במהירות שאיננה אופיינית לי, אבל לא היו לי. זה היה הוא, מבסוט מעצמו בצד. קרצתי לו אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מבין על מה אני קורצת אז עשיתי כאילו נכנסו לי מים לעין. רק כשהתנגבתי הרגשתי שאנחנו כבר משדרים על אותו גל ובאותו קצב. בדרך חזרה הביתה הרגשתי שאנחנו כבר לגמרי שם אבל איך שהגעתי וסיימתי את העבודה והיה לי את כל הזמן רק בשבילו – הוא תפס מרחק. מרחק של שלושה ימים וארבע שעות בדיוק עד למועד הדד-ליין הבא. הוא לא סחבק. מגיע רק לפגישות הכתובות מראש ביומן. אחרת הוא לא יודע.

עכשיו, כשהוא רחוק יחסית, אני עושה לו אידיאליזציה, כמו שידוע שנוטים לעשות לרחוקים. הכריזמה שלו, המתפרצת במיוחד בכל פעם שאני חושבת לעשות משהו שעשוי להרחיק את מועד המפגש הבא אתו – מתפרצת מתמיד. כריזמה של מנהיג רוחני, ייצוג הכי מוחשי והכי רב פנים של ה"ממנטו מורי" הנוצרי ביחד עם ה"תנשום, נו" הבודהיסטי ועם ה"דע מאין באת" הזה של אלה שבאו משומקום. הדד-ליין הוא כמו המולטי ויטמין של הדתות. אחד ביום וכל האלים שיכולים לשמור עליך – אתך.

ובאמת, למרות שהמרחב הנוירוטי עתיר קווי המוות (פגישות, פרזנטציות, הגשות, הדפסות) נראה כסממן של חברה היסטרית והישגית – חיים עמוסי דד-ליינים הם דרך טובה לאמץ גישה מולטי-דתית לחיים, ולמוות. "במקום להבין שדרוש מוות כדי שתהיה לידה, אנחנו פשוט נאבקים נגד הפחד מהמוות" כותבת הנזירה פמה צ'ודרון, והרי שהחיים מול הגאנט (לוח קווי מוות התלוי במשרדה של התקציבאית) מזכירים לנו את זה מדי יום, פעם אחר פעם, שיש שם חיים אחרי הקווים האלה.

על הקיר במשרד הוא נראה צבעוני וזורח. הגאנט העולץ מניח לפנינו לא קו מת אחד אלא רבים, וצובע אותם בצבעים עליזים. החיים המורכבים מאינסוף מיתות קטנות מעולם לא נראו יותר שלמים עם עצמם. בסופו של כל קו מוות, העבודה מתעוררת לחיים, מלווה נשימת הקלה, שאגת נצחון קטנה ורנסנס זעיר בורגני. מסמכי המחשב מקבלים מקום ונפח, אפשר לגעת בהם, לאהוב אותם.

אם הדד-ליין הוא האב הרוחני שלנו בימים ובלילות אלה, הרי הגאנט הוא כל כתבי הקודש בעולם. בתמצות מרהיב הם עוזרים לנו לתרגל פעם אחר פעם, כמו בכל דת טובה, כיצד לחיות, וכיצד לחוות ולהפנים את החיים המתאפשרים בזכות אותם קצים. מתי לנשום ולא פחות מכך – מתי לנשום פחות.

אנחנו מנהלים אתו מערכת יחסי אהבה-שנאה צפופים. מתרפקים עליו משני צדיו, מודעים למתח שהוא מייצר כמו להקלה ולהתעלות שמגיעה מייד אחריו. אנחנו אוהבים אותו ולא יכולים בלעדיו. שונאים ומקללים ועובדים אותו בנאמנות אין קץ. ואז מגיע הקתרזיס המבורך והכל נמשך אל עבר הדד-ליין הבא. מתחילים בבחירת עובי הקו ושוב שינון התפילות ומועדי העלייה לרגל הרשומים בכתבי הקודש הצבעוניים העוזרים לנו  להאמין שנגיע לשם מלאי חיים.

את ההגעה אל קו הסיום אפשר לחגוג באמצעות סרט סאטן הנגזר בטקס מהודר, המפנה דרך ומאפשר להיכנס פנימה סוף סוף. או בחגיגה עצמאית בחדרי חדרים בקריעת הדף, לאורך קו הקיפול החוזר ונשנה ( כמו בשירו של יהודה עמיחי, המבשר שמשם תתחיל הקריעה.) ואפילו בקריעה הזאת, אין סוף. יש לידה, התחלקות תאים. דף אחד מת הופך לשני דפים המקבלים חיים חדשים.

והדד-ליין משקיף על הכל מהצד. מוות אחרי מוות, לידה אחרי לידה. מוודא שהכל מתקתק ושכולם ממשיכים להאמין שלא כדאי להתקרב אליו ממש עד הסוף, כי למרות שאין לנו מושג איך הוא באמת (כמו רוב האלים הוא משום מה רואה ואינו נראה, שזה נורא חשוד) רצוי שנמשיך להימנע ממפגש חזיתי אתו.

ולמרות שכולנו יודעים שהאמת המרה היא שהוא גורו שרלטן שעושה ים כסף על חשבון חוסר הוודאות של מאמיניו, אנחנו מרשים לעצמנו "לעשות חיים" רק כשהוא מאשר.

וכשאנחנו שואלים את עצמנו אם אולי במקרה טעינו בהגדרה של "לעשות חיים" בדיוק כשם שטעינו במינוח "קו מוות", אין לנו זמן לענות.

ואולי האמת המרה הזאת היא בכל זאת גם מתוקה לנו קצת.

☼ עוד מאת יעל פלג ← קנט רוגווסקי הופך דפים

  1. 1
    רבקה מירון
    יום שלישי 02.08.2011, 16:43

    תודה.

  2. 2
    יום שלישי 02.08.2011, 21:58

    אין על מה.

  3. 3
    יום שישי 05.08.2011, 11:22

    נכון, מענין, מרענן וחודר.

  4. 4
    אבנר פינצ'ובר
    יום שישי 05.08.2011, 14:51

    חד, מדוייק.

  5. 5
    דנה ניצני
    יום שבת 20.08.2011, 11:38

    ליעל פלג היקרה,
    אני לא מצליחה לההחליט מה את יותר:
    חכמה ומצחיקה
    או
    מגניבה ויפה.
    בידידות והערכה כנה
    דנה ניצני.

מי שמגיב מגניב!