מדוע אני כותב את דעתי

*
ראשית, משום שבחושך, מול מחשב, אני חופשי לכתוב.

*
בשונה מההפרדה הבינארית בין חוויית ה־lean backward, המיוחסת לטלויזיה, קולנוע, תיאטרון וספרות, וחוויית ה־lean forward המיוחסת לפעלתנות התכליתית של האינטרנט (שימוש לצרכי שיחה, אינטרקציה, הורדות, חיפוש וכו') – המחשב מונח בידי כעת ככלי כתיבה, עיפרון. אבל איזו חוויית משתמש יש לעיפרון.

*
אני מנסה להחזיק עיפרון ומבחין שהוא מעורר בי חוויה שבין ה־backward ל־forward. בין הרכינה (אל המחשב) ובין פרקדן מנוון (מול ערוץ 'האח הגדול', למשל). העיפרון מאפשר לי לכתוב ולמחוק, להרהר ולנקוש, לחטט בשיני ולשכוח מהכל ולתקוע מעל האוזן, או להתאמץ לרגע ולגרד באמצעותו בגב. לפעמים באמצעות המחק, ולפעמים בחוד העופרת. תלוי בעוצמת הגירוד.

*
במידה מסויימת, אני כותב מחוסר ברירה. לא – מהרגל. אם זהו הרגל תיעוד־עצמי המתברר מפעם לפעם כגרפומניה — אינני יודע. יחד עם זאת ברור לי כי הרגל זה קשור בעובדה שבין איסוף הרשמים (גלישה, צפיה, lean backward) ובין עיבודם (כתיבה, יצירה, lean forward), יש עיפרון אחד. מקלדת אחת. מחשב אחד. עשר אצבעות, שתי עיניים. זהו באמת "אותו מקרר בגישה כל כך שונה" (ג'ירפות): מקלדת המשמשת למחיקת ספאם בצהריים ובערב – לכתיבת שיר אהבה.

*
אני מזפזפ בין המלים וכותב על הזפזופ במלים שאליהן בחרתי לזפזפ. אני לא בוחר במלים, אלא מגיע אליהן בדרכים שונות. "גלישה" היא דרך אפשרית אחת לעניין הזה. בשעה שכתיבה מתוך קריאה שומרת על מעגל איכות ספרותי כלשהו, כתיבה מתוך גלישה פורצת משם החוצה. אנחנו אומרים 'פריצה' ומניחים מעגל שצריך לפרוץ. אבל כתיבה מתוך גלישה אינה נוגעת לשום מעגל, אלא מייצרת מעגלים משל עצמה. מעגלי כתיבה העשויים, לכל הפחות, להחשב ליחידות כתיבה פתאומיות.

*
כתיבה מתוך גלישה אינה מתארת דבר ואינה מתקשרת עם דבר. זו אינה כתיבה אינטרקטיבית, אלא כתיבה פשוטה על סביבה אינטרקטיבית, ולכן עשויה, לעתים, להחשב לאינטרקטיבית (היא לא). אבל האמת היא שהכתיבה הזו היא מעשה בודד כמו כל כתיבה אחרת.

*
אני מחזיק עיפרון וכותב על העיפרון שאני מחזיק. מפנה מעל שולחן העבודה את כל מה שאני עושה ומגלה אתר שמצאתי לפני שבוע ושכחתי שהוא עדיין מחכה לי שם, גוזל זיכרון ומשאבי־עיפרון, מחכה לי שאסגור אותו. ההתנהלות הזו אינה נוגעת לרעיונות, לא לפרוזה, לא לשירה. ובכל זאת, ניתן לרתום עבורם את כוחה של הפרוזה, של השירה, של הרעיון, כדי לייצר דבר שאינו פרוזה, שירה או רעיון – אלא כתיבה פשוטה וישירה על רגע. זהו אינו תיעוד. זוהי תשובה מסובכת לשאלה הבלתי אפשרית מדוע אני כותב את דעתי.

*
הדילמה של סארטר בין לכתוב ולחיות נעלמה. כתיבה היא חיים במקום הזה, והחיים נכתבים בדרך זו או אחרת. אולי כדאי לשאול: לקרוא או לכתוב.

*
אבל האם אני כותב דעתי, זו השאלה. האם זו דעתי, פה, עכשיו, כרגע? האם דעה זו מלווה אותי ימים ולילות, מנחה אותי בפעולותי? כמובן שלא. זו אינה דעתי משום שאינני כותב את דעתי, אלא מכוון את דעתי לכתוב. אני כותב את כל מה שעולה על דעתי. מדוע, אם כן, אני כותב את דעתי? בדעתי לכתוב על זה משהו, מתישהו. אולי אחר כך, בלילה, בחושך, כשלא תהיה לי ברירה.

☼ עוד מאת תומר ליכטש ← עדלאידע

  1. 1
    יום ראשון 29.11.2009, 21:41

    ה-lean forward/backward שלך הזכיר לי משהו שהיידגר כתב. הוא מדבר על סוג המעורבות של האדם בחיים של האדם השני, ואומר שיש שני סוגים כאלו – האפשרות הראשונה היא זו של קפיצה פנימה (leap in) והיא הנפוצה יותר. היא מתרחשת כשאחד עושה משהו עבור השני וכך משחרר אותו מהצורך לפעול. השני זקוק ואפילו נמצא תחת שליטת הראשון, גם אם היא חבויה ממנו. דוגמא לכך היא כאשר לאדם יש סתימה בכיור והוא נאלץ לקחת שרברב, וכתוצאה מכך השרברב באיזה מקום שולט על צורת ומצב הקיום שלו. האפשרות השנייה היא של קפיצה קדימה (leap ahead) והיא מאופיינת על ידי האותנטיות שבה משום שהיא לא מכוונת לדברים שאליהם מודאג האחר אלא משום שהיא פונה לאופן הקיום של האחר. היא לא באה לספק את הצרכים המיידיים של האחר אלא לפתח ולהשפיע על סוג הקיום שלו. נגיד, הוראה היא סוג כזה של מעורבות, כי המורה בא להשפיע על התלמיד, להרחיב את הידע שלו ולפתח את הקיום שלו.

    זהו, סתם כמה מחשבות.
    :)

  2. 2
    אבנר פינצ'ובר
    יום שני 30.11.2009, 11:49

    מחשבות מעניינות מאד. וגם צורת כתיבה מעניינת. אני הייתי חותך אחרי הפסקה השלישית – הייתה פואטיקה מאד מיוחדת ב"ספאם" אל מול השירה, ויחד עם השימוש בציטוט מהג'ירפות זה ייצר נקודת שיא.

    אבל זו רק דעתי…

  3. 3
    יום שני 30.11.2009, 22:44

    תודה על התגובות. שמח שהעלאת את נושא הספאם והשירה. אקדיש לזה פוסט בקרוב.

  4. 4
    יום שלישי 01.12.2009, 1:49

    מאד מעניין… תודה.
    דיברו אלי מאד המחשבות על כתיבה. מצד אחד, יש משהו בכתיבה שמתחבר לתהליכים אינטואיטיביים, בו המילים (והמחשבות) נוצרות על הדף ברגע כתיבתן. מצד שני, יש בכתיבה גם משהו מאד מודע, רטרוספקטיבי, מחושב ומתוכנן. השילוב הזה נראה על פניו בלתי אפשרי, אבל אולי זה מה שהופך את זה לכל כך מורכב ומעניין.
    ובעניין ספאם ושירה, אני חושבת שקראתי פעם משהו של דרור בורשטיין, שעשה כמה דברים יפים מספאם שהגיע אליו במייל…

  5. 5
    יום שבת 05.12.2009, 16:10

    מקסים. הוקדש לזה פוסט אצלי.
    אני חושבת שהגדרתי בדיוק את זה כשכתבתי על הבעיות עם בלוגלי "בתור בן אדם שעבר מעפרון לעט למכונת כתיבה לpc לנטבוק, לא חסר לי כלום, חם לי וטוב לי".
    שמתי לב שהתלונה של הרבה בלוגרים על הסטגנציה של המערכת, לא נוגעת לי כלל. ושרוב הזמן השימוש בפונקציות העיצוביות היותר מתקדמות ממש לא עלה על דעתי. לא מצאתי שום צורך להשתמש בhtml או css או כל תוכנה ותכונה אחרת שלמדתי. כי הבלוג מבחינתי הוא התחליף הוירטואלי של הבלוק מכתבים ששימש אותי לאורך השנים, ובדיוק כמו שהייתי בוחרת בין בלוק כתיבה צהוב ללבן למחברת שורות גודל פוליו בכריכה קשה, ככה בחרתי את התבנית של הבלוג. והכתיבה היא אותה כתיבה שכתבתי בגיל 15, לפני 20 שנה, מכתבים ראקטיביים לחברה שהסתובבתי איתם, שירים, עדויות, דיאלוגים עם הספרים שקראתי, השירים ששמעתי, זרים ומכרים שפגשתי, כי פעם גלשנו על המדרכות, עט הפרקר היה סוג של pc לעשירים, הפיילוטים הפציעו כמו לפטופים צבעוניים וכשגיליתי את הרפידוגרפים, הה, זה, זה היה המק, יקר ומלא סנוביזם עיצובי.
    מדוע אתה כותב את דעתך, תומר?
    כך אתה חושב, לא מודע כלל וכלל שבמרחב הזה
    דעתך כותבת אותך.

  6. 6
    גילי
    יום שבת 15.05.2010, 13:03

    כל כמה זמן אני נכנסת מחדש
    לפעמים משאירה את העמוד ככה בתוך הnew tab שלו, כשאני בסוף בתוך דברים אחרים, ולפעמים אני קוראת שוב, כמו היום

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…