יש לי רעש בראש

קשה לי מאד עם שקט. אני חושב שלא כל כך קשה להבין זאת דרך פגישה עם העבודות שלי, הקומיקס, הציור והטקסטים. אני חושב שזו ההתגלמות הכי כנה של "אדם מצייר את עצמו": יש אקסיומה בעולם האיור היא שכל אמן מצייר את עצמו – הדמויות דומות לו, כולן, ההתנהגות והדפוסים שלהן שייכים לו ועוד. "הכל אוטוביוגרפי". אני מסכים שמבחינה חזותית לפחות, ברמת הדיוקן או הסצינה, אני מצייר את עצמי. יש לי רעש בראש.
עד כדי אני סובל משקט שתמיד אבחר לגור במרכז עיר. אני חושש מאד מהרעיון שאולי פעם יכפו עליי לגור במושב, או באיזה מקום מבודד ושקט. בטיול "אחרי צבא" סבלתי כל רגע מטרק באתר מבודד (גם בגלל פחד גבהים אבל זה כבר למקום אחר). מעדיף את ניו יורק בכל רגע. תמיד אעדיף לשמוע מוסיקה צפופה ומלאת תווים – ללא מלודיה יבבנית ונמשכת עד האין קץ, רצוי בלי מילים – ובטח כשאני עובד. זו הסיבה שאהבתי מטאל שהייתי נער והיום אני שומע את הפיוז'ן הצפוף ביותר או את המוסיקה הקלאסית הדרמטית ביותר.
הרעש בראש הוא תכונה שלמדתי לחיות איתה. פעם שנאתי אותה ולא הבנתי מה לא בסדר איתי. אני מניח שאני פשוט ער מדי לרגשות של עצמי והבעיה שלי היא עודף יצירתיות בלהמציא לעצמי הסברים ונרטיבים שיפשרו לי את הרגשות האלו, לא משנה אם זה מחובר או לא מחובר למציאות (ולא נכנס לדיון על מה זו המציאות). עם השנים למדתי לחיות איתה: אני אוהב את הרעש של העיר וגאה בסלידה שלי משקט במושב עין-כפכפים באלוהים יודע איפה; אני גאה באהבתי את מרכז הכרכים הצפופים ביותר בעולם; אני גאה עד כדי התרסה ב"מוסיקה החופרת" שאני אוהב; יש לי רעש בראש – אני לא יכול לסבול את השקט הזה – ואני גאה בזה!
אז זה מתבטא בעבודות שלי. אני מתנצל על כך מראש. מקווה שאתם מוצאים בכך חינניות. האם זה הזמן לספר לכם שאני ישן כל הלילה עם טלויזיה דולקת על דיבורים כדי לא לחשוב מחשבות חרדתיות עד שאני נרדם?

☼ עוד מאת דן אלון ← הבית כסכום חפציו

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?