דקה דומייה

ששש

ראשית המילניום הנוכחי. אולם ענק באוניברסיטת בר אילן, עמוס בנבחני פסיכומטרי. חלקם רוצים להיות רופאים. חלקם להיות עורכי דין. חלקם בסוף יהיו מעצבים גרפיים. המבחן עומד להתחיל ומישהו עושה "ששש". מישהו עונה לו ב- "ששש" משלו. כעבור שלוש שניות אולם ענק  על עשרות יושביו שואג "ששש". חלקם היום רופאים. חלקם עורכי דין. חלקם מעצבים גרפיים.

 

שיעור ראשון בתקשורת

שלום כיתה א'. המורה נכנסת לשיעור. הילדים רועשים, זורקים זה על זה פתקים וצוחקים בקול גדול. המורה צועקת: "שקט". שיעור ראשון: שקט אומרים ברעש.

 

שיעור שני בתקשורת

למחרת המורה נכנסת שוב לשיעור. היא התקלחה בבוקר ואספה את שיערה, אפילו העבירה איזה פס כחול תחת עיניה כדי להיראות יותר מרוכזת. היום היא לא תצעק. אתמול היא חזרה הביתה עם כאב גרון ונראה לה שהיא מפתחת דלקת במיתרי הקול.

בכיתה לעומת זאת, תוך התעלמות מוחלטת ממיתריה, הילדים בשלהם. מוטי סוחב לעינת את המחברת מהתיק, אורי נותן ליוני בעיטה.

הפעם היא לא תצעק. היא נשבעה. היא כותבת על הלוח באותיות ענקיות הממלאות את כולו, מחלקו העליון ועד התחתון – "ש ק ט". כל אות בגובה מטר וחצי בערך. הילדים מרוויחים על הדרך גם שיעור קצר בתקשורת חזותית. שקט כותבים בגדול.

פיקוד קשה עורף

לא הרבה אחרי שגיליתי ש"שקט" הוא הנושא החודשי באנטייטלד ותהיתי איפה לעזאזל אני מוצאת שקט עכשיו, שמעתי אזעקה. אותה פרסומת של פיקוד העורף הקוראת למצוא את המרחב המוגן שלך לפני שיהיה מאוחר נפתחת בצלילים עולים הטורדים את מנוחתם ושפיותם של רבבות אזרחים. כבר כמה ימים דף הפייסבוק של הפיקוד עמוס תגובות המבקשות להסיר את הפרסומת, אך משום מה האזעקה ממשיכה להישמע. אנשים מבוהלים, ילדים מבועתים והורים חרדים מבקשים להתחשב בתושבי האיזורים המוזעקים ממילא ולא לעורר חרדה מיותרת לשווא. אתמול פרסם הפיקוד הודעה לפיה הוא לא מתכוון להסיר או לשנות את הפרסומת. לדבריהם ריבוי התגובות מעיד על כך שמטרת הסרטון הושגה. "אלפי הפניות להסברים שקיבל מוקד פיקוד העורף במהלך הימים האחרונים הם עדות לכך שהמטרה הזו מושגת בעקבות הפרסום הנוכחי." ומה על התושבים שנאלצים להתמודד עם חרדה מיותרת נוספת? הפיקוד לא מפקיר אותם. "אנו מחזקים את ידי תושבי הדרום העומדים בעומס במשך שנים ונענים להנחיות פיקוד העורף דרך קבע ומאחלים להם וליתר תושבי המדינה שבוע טוב ובטוח." כך חותמים את ההודעה. יופי טופי. הקמפיין הצליח. הצופים יכולים לשתות עוד כוס מים.

 

במערכה כמו במערכה

חוסר רגישות? אטימות? ואולי רק רצף כוונות טובות?

כשיש רעש ואתה מוכרח לוודא שישמעו אותך ומהר, אין לך זמן להתייעץ עם פסיכולוג שעשוי לחזות מראש השפעות אפשריות וגם אם כן, אתה ממש לא יכול להרשות לך ללחוש. במיוחד כשמדובר בעניין של חיים ומוות כפי שמציג זאת הסרטון של הפיקוד – האם נכון לסכן אזרחים רק כדי להימנע מיצירת חרדות קשות, מצוקה, תחושת חוסר אונים וסבל של חלק מהצופים? יש שהחליטו שלא.

אנחנו, הנוטלים חלק במלאכתו של עולם הפרסום בארץ יודעים שלשקט יש מחיר. הרעש זול יותר ואפשר לקבל ממנו בכמויות בלי להתאמץ, אז למה להיתקע עם סחורה שקטה? ארטילריה כבדה היא שפילסה את דרכנו אל שולחן הארט -"דרוש מעצב תותח", "דרוש ארט פצצה", "דרוש ביצועיסט פגז", אז למה שלא נשתמש בכלי הנשק בזכותם זכינו בכסא הנחשק?  בזכות אלה זכינו לקחת חלק במערכה, הלוא היא בת דמותו העברייה של הקמפיין.

הזמנה למרחב עתיר מחשבים לבנבנים ויפים, שולחנות ביליארד כבדים ובר שתייה נדיב בצורה ובתוכן המאזכרים צו שמונה – הפכה מזמן לנורמה מקובלת. גם אנשים טובי לב ורודפי שלום נצפו מתבלים מודעות דרושים במונחים מקצועיים משדה הקרב. למה? כובע, ורצוי מפלדה.

 

איפה טעינו?

אוקי, אז בפסקה הזאת אני לא באמת אסביר איפה טעינו, אבל בהחלט אספר על חוויה שעברתי לא מזמן.

באחד מימי האביב הראשונים התקבצו סביב שולחן כמה ילדים רכים בשנים ועסקו בפעילות יצירתית. לקראת סיום הפעילות המדריכה הציעה את עזרתה בעניין טכני קטן שרק מבוגרים יכולים לפתור.

הילדה הרועשת צעקה "אני צריכה עזרה" והמדריכה מייד ניגשה אליה. בו זמנית הילדה הרועשת השנייה צעקה גם היא – "גם אני צריכה" והמדריכה ניגשה גם אליה. הילד הקצת יותר שקט הניף ידיו והמדריכה ניגשה אליו. לאחר מכן המדריכה שאלה:" מי עוד צריכה?" והילדה הכי שקטה הרימה ידיה. המדריכה ניגשה אליה.

רק לאחר מכן תהתה המדריכה מדוע הילדה השקטה ביותר היא שקיבלה אחרונה את הסיוע והצטערה צער עמוק.

 

האם באמת טעינו?

כשההתלבטות המתמדת היא האם לדבר חלש ולהסתכן בכך שלא ישמעו אותי או לתלות שלט עם פונטים בגודל של דלת, בצבע אדום, רצוי זוהר כדי שאף אחד לא יפספס שפה ממוקמת החנות הכי טובה שיש – קשה לקבוע מי צודק, או ליתר דיוק – מי טועה. כשלקוחות מצמצמים עיניים מול המסך ושואלים אותי אם זה לא קטן מדי אני שואלת קטן מדי ביחס למה.

כן, לפעמים יראו את זה יותר אם זה יהיה יותר גדול. אבל ישנן עוד שאלות. האם יאהבו את מה שהם רואים? האם מה שהם רואים יעניק להם שמחה? בטחון? תחושת ערך? תקווה? ועוד שאלות שלא שואלים בזמן מערכה. סליחה, קמפיין.

 

לאן אמרתם שמים שקטים חודרים?

כשישראל מתייבשת ומים שקטים חודרים עמוק, מי יכול להרשות לעצמו מים שקטים? נראה שברוב המקרים נסתפק לנו בהחלט בשפריץ גדול, בפה פתוח ובאזניים פעורות. אם מים שקטים חודרים כל כך עמוק, אולי זה באמת לא משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. לשאוב אותם אחר כך למעלה, יעיד כל מי ששאב פעם מים, לוקח כל כך הרבה זמן (וכסף), ואנחנו כידוע חסרים במים, הייבוש משחית ולמי יש זמן לחכות שיחלחלו. ועוד עמוק?

 

למישהו יש מים?

אז בכל פעם ששמעתי אזעקה במהלך סוף השבוע האחרון עמדתי דום, בגוף או בנפש, וחשבתי על ימי הזכרון הבאים עלינו, ולא לטובה, וידעתי ש"הנה הם באים, ימים של שקט". כל כך הרבה אנשים יקרים היו צריכים להיהרג כדי שתחנות הרדיו יורידו ווליום. כמה טובים הם כל השירים העבריים היפים והאיטיים שבימים רגילים מחביאים אותם הרחק מערימות הפלייליסט שמא מישהו יפתח את הרדיו ויחשוד שפרצה עוד מלחמה. כן, מלחמה זה לפעמים שקט ולפעמים רעש. אזעקה עולה, סופה לרדת.

 

שואה – אחת, חללי מערכות ישראל – שתיים. שלוש צפירות.

יש דרכים שונות לציין דקות של דומייה. ברחבי העולם יש המדנדנים בפעמונים, יש המכים בגונג, ויש אפילו כאלה הסומכים על השעון ומלווים את דקת הדומייה בדומייה של ממש.

 

 

 

☼ עוד מאת יעל פלג ← על הפנים (מחשבות על תמונת פרופיל)

  1. 1
    יום שני 02.05.2011, 9:14

    מקסים כל כך שלא רציתי שהמחשבה תסתיים.
    המדריכה, רוצים ע ו ד!

  2. 2
    יום שני 02.05.2011, 10:50

    באמת מקסים כל כך. ומעורר מחשבה. תודה.

    [ואני חושבת שאני הולכת לאמץ את "הייבוש משחית".]

  3. 3
    יום שני 02.05.2011, 19:50

    אברהם וטליה יקרים,
    ת ו ד ה.

  4. 4
    עירית שני
    יום שלישי 03.05.2011, 13:42

    זה מכה בי עכשיו, דקת דומייה, כל כך רחוקה מדומייה. הדרמה שבצפירה, הרעש הנורא הזה שעוטף אותך, כשפשוט אפשר היה התחלה-סוף, והאמצע פתוח לפרשנות.

  5. 5
    יום חמישי 05.05.2011, 23:17

    עירית, כן. דקה ללא דומייה ולא דממה דקה.

  6. 6
    עדן שי
    יום רביעי 08.02.2012, 14:56

    הקריאה נתנה לי דומיית של נחת. כל כך כיף לקרוא את כתיבתך יעל, נתמלאתי השראה, דן

תגיד/י את זה…