נא לשמור על השקט, אזור מעוצב

נא לשמור על השקט, מכונית חונה תגרר, אסור לדרוך, אין לקטוף, גזם רק בימי האיסוף, זהו חלק קטן מההוראות שאופפות את ביתי, יש עוד ענייני כלבים, מפוחים, מסיבות… ככל שיש יותר הוראות וחוקים אני יודע שהאידיאל של דיאלוג ושיתוף הולך ומתפוגג. כל חוק חדש הינו כישלון נוסף. צריך חוקים, כי אין מנהגים מקובלים, קודים מוסכמים של התנהלות. בעיר לא חיים כקהילה, אלא כאוסף אנשים אקראי שבמקרה נמצאים אחד ליד השני, אך בטח לא מעוניינים לחלוק האחד עם השני. זה אופייה של העיר המודרנית. הסדר, השקט הופך לערך עליון. לא שקט של הגות או השראה, אלא שקט של חוסר תוכן, של סטגנציה, של מוות.

הביטו על חצרות הבתים שלנו, ומעבר להם לשטחים הציבוריים. אסור לדרוך, ללכלך, להשאיר סימן, להפריע את הסדר. חצר הבית היא טפט שאין לגעת בו בדרכנו מפתח הבית אל המכונית החונה. הגנן בשכר הינו היחיד שמותר לו להסתובב חופשי בגינה. ילדים תרדו מהדשא, יש פינות משחקים, ארגז חול, אזור מגודר, אזור מעוצב. ראיתם את השכנים שירדו לגינה ופתחו מנגל, איזה חוסר תרבות. טוב, לפתוח מנגל בחצר של "בית משותף" זה אולי מוגזם. האמנם מוגזם? למה שלא נוכל לשבת במשותף בחצר הבית ולעשות מה שאנחנו אוהבים. אולי נפגש ונשוחח, ולא רק בישיבות ועד הבית ששם נפגשים כזרים ולא מצליחים להגיע להסכמות ולכן ממנים ועד בית חיצוני בשכר, רק שיהיה שקט וסדר. רעיון של שיתוף אינו יכול לעלות כשזה לא עולה על דעתם של המתכננים. האדריכלים פורסים ניירות סקיצה, מסמנים ב6B שבילים ושטחים ועלינו להתאים עצמנו לתכנון, התכנון לא מותאם לנו, אלא לאיזו אידיאה. כאשר הסביבה מתוכננת לניכור, החיים מתנהלים כמנוכרים. הנה חוק: ככול שהסביבה יותר מעוצבת על ידי ארכיטקטים כך הניכור בה עולה, השקט האטום משתלט. נסה להוציא כיסא לחצר ברמת אביב ג. הרינו להודיעך שעליך לפנות את חפציך הפרטיים באופן מידי ולא… ראיתם את החצר שלנו, איזה יופי של פרחים, כמו תמונה.

לא מזמן נסענו להודו, טיול וכנס, ואם יש מקום לא שקט בעולם הרי זה שם. מה שהפליא אותי היה העומס העצום ברחובות, הצפירות הבלתי פוסקות של הנהגים, והזרימה, אמנם איטית, אך הבלתי פוסקת של התנועה. נראה לי שבתל אביב יש יותר פקקים, כאן מכוניות עומדות אחת אחר השניה ומחכות ולא עוברות על החוק. הנהג ההודי, לעומת זאת, מכיר את חוקי התנועה, אך יודע שמעבר להם יש נהלים יותר גמישים ומעשיים, שרק בהתנהלות מתוכם התנועה זורמת. אם היו שומרים רק על החוקים, הודו הייתה נעצרת. השוטר העומד בקצה הפקק בת"א כדי לרשום דוחות למפרי החוק היה חוגג בהודו. רשום דו"ח לכולם שוטר, אך בעיקר לעצמך כי אתה והחוקים הם הסיבה לפקק. הסדר המוקפד הוא הבעיה, החוק הוא הבעיה, השקט הסטטי הרציונלי הוא האסון.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← בעיות בחינוך לעיצוב

  1. 1
    יום ראשון 01.05.2011, 8:32

    אני לא הייתי בהודו, כך שלא באמת יכולה להגיב באופן מלא, אבל חושבת שהעניין הוא לאו דווקא השקט. נדמה לי שבתל אביב אין יותר מדי שקט: אנשים צופרים ואנשים צועקים אחד על השני ללא בושה.
    בימים האחרונים אני נתקלת בעיקר באנשים לא מתחשבים, שפשוט לא מעניין אותם מי נמצא סביבם או גר סביבם.
    ונדמה לי שזה עניין תרבותי, ואולי אני כמובן טועה.
    הרי בצרפת, בגני לוקסנבורג למשל, יש כסאות חופשיים לשבת עליהם ולסובב אותם לכיוון השמש, חלק מתכנון הגן אני משערת או תוספת מעודכנת לצורך של הבאים אליו. אין ספק שהסביבה צריכה להיות מתאימה לנמצאים בה, אבל אני לא בטוחה שהיא צריכה להיות עוברת חוק בשביל זה.

  2. 2
    יעל רוסו
    יום ראשון 01.05.2011, 15:38

    זה מזכיר לי אתר אינטרנט שנתקלתי בו פעם, במסגרת פרוייקט הגמר שלי, בו נכתבו כמה מן ההתקנים המומלצים להגנה על ביתנו (לא נגעתי): "כניסה ממוגנת, מנעול צילינדר, דלת פלדה, שלושה בריחים עבים, דלת מתקדמת עם מנגנונים להשמדה עצמית, כרטיס בקרת שכפול, מגן צילינדר, חתיכת מתכת מסיבית, זוויתן, מנגנון נעילה, סורגים, מערכת אזעקה, חייגן חירום, מצוקה, מרחב מוגן, מוקד אבטחה, צופר חיצוני חזק ומרעיש, כספת, מנגנון נעילה מסובך, קוד אלקטרוני, מפתח מוחשי, מצלמות אבטחה און ליין אליהן אפשר להוסיף רקמול חיצוני ולשוחח עם הגורם הפולש ולהזהירו דרך המחשב בעבודה". ונשאלת השאלה באילו איסורים אנחנו מקיפים את עצמנו, ובאיזה מרחבים אנחנו חיים?

  3. 3
    יום ראשון 01.05.2011, 16:25

    ביתנו מבצרנו
    לפחות בבית עם בני המשפחה אין צורך בחוקים, כי מתנהלים מתוך הכרה וכיבוד, לרוב, ואם לא, יש לחריגה מחיר רגשי. בבית יש כללים, מנהגים, אופנים מוסכמים לאיך כל אחד חי את חיו, אלו אינם חוקים. זה אינו מצב אידיאלי, אוטופי, אך מגיעים להסכמות, מתפשרים, באים לקראת, יש אמפתיה.
    בעיר המודרנית, המעוצבת, אין אמפתיה. השקט הוא גם לעיתים שתיקה רועמת בתוך המולה בלתי פוסקת.

  4. 4
    יום שני 02.05.2011, 6:37

    אולי אנחנו משלים את עצמינו ששקט הוא מה שאנחנו צריכים על מנת להיות שמחים יותר. כשבעצם הרעש וההמולה הם מה שמאפשרים לנו להרגיש את הדם הזורם בעורקינו.

    אלה החיים שמחכים לנו מעבר לפינה. שקטים כל כך ורועשים כל כך: http://www.youtube.com/watch?v=6Cf7IL_eZ38

  5. 5
    יעל רוסו
    יום שני 02.05.2011, 13:59

    ויקטור – אני מסכימה איתך לגמרי לגבי השוני בבית. וזה פתאם גורם לי לחשוב על כך שאולי דווקא ה"בתים" הממוגנים שכתבתי עליהם הם הסיבה, בין השאר, להסתגרות ב"פנים" והניכור כלפי ה"חוץ". לרוב, אכפת לנו רק ממה שקורה מסף דלתנו פנימה, ועל כן השטחים הציבוריים הופכים להיות נחלתם של הסדר, החוק, התכנון וההיגיון. אולי אם היינו מאפשרים ל"רעש ביתי" להתרחש בהם, הם היו נראים אחרת. כמובן שהמצב הוא לא גורף, ואפשר למצוא פנינות חן כאלו בעיר, אבל שוב, הן נוצרו כתוצאה מהאנשים ולא מתכנית על אדריכלית.

  6. 6
    יום רביעי 04.01.2012, 22:04

    אגב חוקים. אני זוכר פעם שדיברתי עם מעצב, נדמה לי מסינגפור אבל אני לא באמת בטוח. ודיברו על תמרורים. והוא הסביר שבסינגפור (כנראה) אין תמרור שאומר "אין פניית פרסה" או "אין חניה" יש רק תמרורים שאומרים שמותר דברים, לחנות, לפנות, והפליג בשבח החשיבה החיובית. אני חשבתי שזה נורא שהכל אסור. ורק מה שהשלטון מתיר, מותר הוא.
    הצורך הגובר בחוקים בהוראות שעה ותקנוני ועד, הוא עדות להתרופפות הנכונות שלנו להקשיב לרצונות ולצרכים של אחרים.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?