יום יום

אתה קם בבוקר, שותה קפה, מעשן סיגריה אחת שתיים שלוש ארבע. הולך לעבודה. לוקח את התיק שלך. מגיע למשרד. מחתים כרטיס. מסדרון ארוך. אורות ניאון. אתה פותח את האור במשרד. סוגר את החלון. פותח את מיזוג האוויר. אתה לא יכול לסגור את הדלת. צריך שיראו שאתה בחדר. אתה עובר על האימיילים. אולי יש שם הפתעה. אין הפתעות. כל האימיילים הם של עבודה. אימייל אחד הוא ממישהו שעובד באופן-ספייס לידך, עם לינק ליו-טיוב לסרט על פיל שמצייר פרח עם החדק. הסיוט שלך הוא שיעבירו אותך לאופן-ספייס. באופן-ספייס אין חלונות. אנשים שם לא יודעים מה קורה בחוץ, מתי צריך ללכת הביתה, מתי בוקר, מתי ערב, מתי שמש, מתי גשם. אתה הולך להכין כוס קפה. אתה צריך להתעורר. יוצא להפסקת סיגריה. חוזר. עובד על המסמכים שלך, חושב על מי השארת בבית, בודק אם יש לך הודעות ממי שהשארת בבית, מתקשר למי שהשארת בבית. אתה גר לבד. הבית שלך ריק. אתה תחזור ותהיה בו לבד. החברים שלך והחברות שלך מחכים שתחזור מהעבודה, שתשתה איתם כוס קפה, שתעשן איתם סיגריה שתיים שלוש ארבע. אף אחד לא עונה לך. כולם בעבודה. או שהם מחפשים עבודה. או שהם מחפשים אהבה. אתה חוזר לעבודה. יש לך דד ליין. אתה צריך להשאר היום עד מאוחר. ככה זה היה גם אתמול, וכנראה שגם מחר. יש לחץ בעבודה. חייבים להעלות גרסה. יש לך פגישה. היא נגמרת. היום שלך עוד לא התחיל. אתה שותה עוד כוס קפה. אתה נכנס לראות אם יש משהו חדש בפייסבוק, באח הגדול, בבחירות, בהשרדות, במלחמה, בערוץ יחסים. אתה נכנס לאתר ההיכרויות. אולי יש לך הודעה חדשה, או קריצה. אתה חוזר לעמוד החדשות. בודק את הכותרות. אין לך כח לעיתון. אין לך סבלנות לחדשות. אתה מחכה לחדשות. חדשות טובות. הפתעה. בשורה. שזכית, שהתקבלת, שעברת, שאפשר להתרווח, שתוכל לשחרר את החגורה. החגורה שלך צרה. עלית במשקל. פעם שמרת. הקפדת. אחר כך התעבת, התנפחת. אתה מרגיש כבד. איבדת את הצורה. איבדת את הקשר לעצמך. כואבת לך הכתף. אתה יושב לא נכון. אתה צריך לעשות יותר ספורט. אתה צריך לעשות ספורט. אתה צריך. אולי לעשות יוגה. להזיז את עצמך. אתה צריך לדאוג לעצמך. ללכת. לרוץ. אולי תצא היום בערב להליכה בים. אתה עונה לאימיילים ואחר כך יוצא לעשן עוד סיגריה. אתה לא סופר סיגריות. עשית את מה שהיית צריך לעשות וניקית את השולחן. מגיע לך. אתה חוזר לשולחן עם כוס קפה ובודק אם קיבלת הודעה. הזמן לא זז. אתה סופר שעות עד שיגיע הרגע בו אפשר יהיה ללכת הביתה. אתה חושב מה תעשה כשתחזור הביתה. לאן תלך אחר כך, לאן תצא, עם מי תיפגש, מה תאכל, מה תשתה, אולי לא תצא, אולי תשאר בבית. אולי תראה טלויזיה. אתה לא רוצה להשאר בבית. לא רוצה שהחיים שלך יהיו רק עבודה. אולי אתה צריך לקחת כלב. אתה מקבל הודעה במייל על דילים של כרטיסי טיסה. ברצלונה, פראג, איסטנבול, ניו יורק, מבצעים מדהימים במחירים מצחיקים. אתה רוצה לחתוך להודו, לתאילנד, לקאריביים, לטיול של חצי שנה. אתה לא ילד. אין לך כסף, אתה צריך לשלם שכר דירה. וזה עוד כלום, אחר כך תצטרך להחזיק משפחה. אתה צריך ללכת לעבודה. תגיד תודה שיש לך עבודה. אין לך מספיק ימי חופש. אתה רוצה לברוח. לארוז ולעזוב הכל. אין לך לאן לברוח. לאן תברח? אין לך תוכניות חסכון לשבור. ומה יהיה כשתחזור. אולי תלך ולא תחזור. תקום, תכבה את המחשב, תכבה את האור ותלך. תעזוב. לא, אתה חייב לחזור. אחרת אף אחד לא יחכה לך. אולי מחר תהיה חולה ותיקח יום חופש. אבל אז תצטרך להביא פתק מהרופא. אתה לא מכיר רופא שייתן לך פתק. אמא שלך כבר לא נותנת לך פתקים. המזגן במשרד שלך מקרר מדי. בחוץ חמסין ולך קר. אמצע היום ולך נהיה חשוך. אתה שונא את הבוס שלך. הוא אדיוט. הוא לא רואה אותך. הוא מרוכז בעצמו. הוא בגילך. הוא נראה מבוגר ממך בעשר שנים. הוא בא כל יום בדיוק באותה שעה לעבודה  ומכבה אחרון את האור. הוא לא עושה כלום. הוא יודע לדבר יפה. זה שמעליו עוד יותר אדיוט. רוב היום נובח על זה שמתחתיו ועל אלה שמצדדיו. ההוא יודע להתלבש יפה. הכתף שלך כואבת. אתה יושב לא נכון. אתה רעב. אתה רוצה לאכול משהו. לא אכלת כלום מהבוקר. עוד מעט יש לך עוד פגישה. אתה חייב לאכול. אתה יוצא מהמשרד. אתה לא סוגר את מיזוג האוויר, לא מכבה את האור, לא פותח חלון. אתה משאיר הכל כמו שהוא. שאף אחד לא יחשוב שיצאת. אתה יורד למטה לקנות משהו לאכול. וגם סיגריות. אתה קונה משהו בפיתה. תמיד יש משהו בפיתה. ואחר כך שתיה. אתה גומר לאכול למטה ומעשן כל הדרך למעלה. מכבה את הסיגריה וחוזר למשרד. אתה בודק אם יש לך הודעות חדשות. אין לך הודעות. אף אחד לא חיפש אותך. אתה נכנס לראות אם התחדש משהו בפייסבוק, באח הגדול, בבחירות, בהשרדות, במלחמה, בערוץ יחסים. אתה עייף אחרי האוכל. אין לך אוויר. הזמן לא זז. אתה כל היום בעבודה. וככה עוד איזה שלושים ארבעים שנה. הבטן שלך לא רגועה. עולה לך. אתה חייב משהו מתוק. אתה חייב לשירותים. אתה רוצה להגיע הביתה. מערכת העיכול שלך רוצה הביתה. זה מה שאתה רוצה. לצאת כבר מהמפעל וללכת הביתה.

 

☼ עוד מאת אפרת שהם ← אתם זוכרים את השירים. על מילים, מנגינה ומקום

  1. 1
    יום שישי 29.04.2011, 5:44

    פשוט מאסטרפיס. כל־כך הרבה אנשים יכולים להזדהות עם כל מילה ומילה שלך – כשסה"כ כולנו ברגים קטנים וחסרי משמעות. עצוב.
    באופן תמוה מעודד אותי לפעמים לשמוע את זה: http://www.youtube.com/watch?v=kVuvfpXKSaE

  2. 2
    שמרית אלקנתי
    יום ראשון 01.05.2011, 13:58

    מה שאברהם אמר. פשוט מעולה.

  3. 3
    יום שני 02.05.2011, 21:33

    מודה לאל שאני עובדת בבית

  4. 4
    אפרת שהם
    יום שישי 06.05.2011, 12:55

    הכי טוב בבית, בפיג'מה או בתחתונים. ולאברהם – אל ייאוש, אולי ברגים אבל עדיין אפשר למצוא משמעות או לחפש אותה. לא תמיד היא בין כתלי מקום העבודה. לפעמים דווקא כן. לפעמים רק צריך למצוא את העבודה הנכונה או המתאימה, את האנשים הנכונים / המתאימים, את הטיפול הנכון, את התפריט הנכון, את הספר הנכון, את החוף הנכון, את היום הנכון, את המוזיקה הנכונה. וכך הלאה. ואותי מעודד לפעמים לשמוע את זה

    http://www.youtube.com/watch?v=xFrGuyw1V8s&feature=artistob&playnext=1&list=TLqaQgVWqWOa4

  5. 5
    יוסי בן דוד
    יום רביעי 11.05.2011, 0:49

    אם לא מפחדים מהשגרה והרוטינות ולוקחים את החיובי מהם (ויש המון ותלוי רק במסתגל)מגלים פתאום את היצירתיות המעודדת כמו למשל בדוגמאות של אפרת .

  6. 6
    יום חמישי 26.05.2011, 12:23

    צרכתי את הקטע מיד אחרי ארוחת הצהריים בעבודה – ואני מאוד מרוצה. תודה, אפרת!

  7. 7
    אפרת
    יום חמישי 26.05.2011, 13:53

    יופי. ובכיף. יואש אכלת משהו בפיתה?

  8. 8
    יום חמישי 26.05.2011, 16:07

    אכלתי את החומוס המצוין של "האחים חומוס" בניצוח דני אי:
    http://www.d-m.co.il/mini-sites/divur/iMinisite/files/mini-sites/hummus_brothers_2009_5_13.html

  9. 9
    יום שבת 31.12.2011, 19:55

    כתבת מדהים – בזכות הפירסום המחודש היום זכיתי לקרוא את זה, מזדהה מאוד ובחיפוש מתמיד אחרי הנוסחה הנכונה..

תגיד/י את זה…