מנגינת הכתמים

לאחרונה כתמים מאיימים לתקוף מכל עבר. זה הזכיר לי את חני נחמיאס בבלי סודות בימי הזוהר העליזים שלה, חולקת עם הילדים את הדילמה המוסרית העתיקה; מה לנקות קודם, את עצמה או את הבית ? בכל פעם שהיא מסתדרת ומתאפרת הבית מתבלגן, ובכל פעם שהיא מסדרת את הבית, היא מתלכלכת.

אני מביטה בבן שלי כשהוא אוכל עגבניה. הוא מועך אותה ביד ואז מורח אותה באיטיות על כל הפרצוף והצואר באושר צרוף. אני מחייכת חיוך מבועת ומנהלת דיאלוג עם המחשבות האסתניסטיות שחולפות לי בראש, מנסה לבטל את הרתיעה מהמריחה. השיעבוד לנקיון של בגדים, בדי ריפוד, קירות ושטיחים מהדהד בי – על אף שלא תמיד הייתי כך. נדמה לי שמשהו בי השתנה, או אולי התנקה ?

לפעמים קל לשכוח שהרבה לפני שלמדנו לסדר ולארגן, למדנו לשחק. היכולת לשבת במגרש החול, להסתכל על דברים מסביב, להזיז ולשנות מבלי לחשוש לעשות טעות, להפגע. האינסטינקט הזה יכול להכבות עם השנים. יש משהו בעיסוק בעיצוב שיכול לדכא אותו. דוקא בגלל שהכל מדוד. מבעד לחלונות התוכנה, יש תחושה שהחיים מצופים, ואיזה טוב יכול לצאת מיצירה שהיא כל כך סטרילית ?

ולא רק בעיצוב עצמו, גם באינטראקציה עם אנשים. צריך לב אמיץ כדי לסמוך על מישהו או משהו ולהפקיד בידיו את היצירה שלך. העיצוב עשוי להשתנות ולהתאים את עצמו למישהו או משהו, ובכך הוא ילך ויתרחק ממך, ילך ויעשה נגוע – מלוכלך.

גם שמנו הטוב, שאנחנו כל כך חרדים לו – גם הוא הולך ונכתם בכל מיני דרגות כתם עם השנים. פשוט אי אפשר ליצור בלי להתלכלכך – גם האנשים הכי "טפלון" שהכרתי, נדבקו אליהם פירורים בתהליך העיצוב.

ועל אף שנאתי העמוקה לפעולת הסרת הכתמים, שמסתבר יכולה למלא ימים כלילות, אני מודה שיש בכתם משהו שהוא שובה לב. בגלל השחרור, ההקלה, שמשהו אינו מושלם. הדפקט משביח אותנו, מלמד אותנו שהשליטה היא בראש שלנו –  שם היא מתחילה כמו שהיא נגמרת.

☼ עוד מאת נורית קוניאק ← שפת השילוט

תגיד/י את זה…