את אליסה גויחמן

ערכים תזונתיים

תות שדה זה כזה פימפ שיק: אדום פלסטיקי מבחוץ, מכוסה בטיפות לבנבנות של זרעים בפאטרן מושלם, והבפנים גרדיאנט עדין מוורוד לח ללבן צמרירי. למרות החזות המפוקפקת של התות אף אחד לא מתעכב על כך שברמה האסתטית זה קצת אינפנטילי לאהוב תותים. בכלל, כשזה מגיע לאוכל, אנשים מכבים את יכולות השיפוט והביקורת שלהם ומסתמכים רק על טעמם האישי. זה נשמע אולי מובן מאליו, הרי "על טעם ועל ריח.." וכו’, אבל כשחושבים על זה, מדובר בדיוק בגישה האטומה שכל אדם שעיסוקו אסטתיקה סולד ממנה, וכל אדם שעיסוקו "להיות לקוח" חוטא בה.

אולי בעצם נכון שנחשוב על אוכל כמו שאנחנו חושבים על עיצוב. כך המשפט: "אני לא אוכל כל מה שיצא מהים" יצא מחוץ לגבולות הדיון הלגיטימי בדיוק כמו הקביעה "אני לא אוהב ווקטורי". מנות ישפטו על פי סטנדרטים ראויים ואוביקטיבים יותר: מראש יסוכמו המסרים שעל הארוחה להעביר ואלה יהוו את הקרטריונים להצלחה או כישלון. המושג המעורפל "ערכים תזונתיים" יקבל קונטקסט מסתורי פחות – הוא כנראה ינוע בקשת שבין ה: Dinamic, Up-To-Date, universal, לצעיר, ישראלי, ומזמין. בכל פעם שיקרה לביתכם אכלן בררן, שדואג להזהיר שהוא לא אוכל: בצל חי, ג’ינג’ר וכל מה שבטווח הצבעוני שבין "בז’-חומוס" ל"אופ-וואיט-קרם-פראש", במקום להוריד את המטעמים בחוזפה מהשולחן – תוכלו להזכיר לו שעוד הבוקר הוחלט פה אחד שארוחת הערב צריכה להיות "דינמית" ו"ישראלית", והאם הוא באמת יכול לטעון בפה מלא (ובטן ריקה) שבצל זה לא דינמי.

מעניין יהיה לעשות ניסוי: במשך שבוע שלם לאכול דברים שבושלו בטוב טעם אך לא בהכרח קולעים לטעמו האישי של הסועד. כך, לדוגמא, מול המבורגר ממוצע תתהו על משמעותה של פרדיגמת הלחמניה בעלת הפדחת המשומשמת, מלאה ברק קלוי שאמור לעורר תיאבון, אך במציאות מזכיר לקה סלקטיבית. למראה פיצה עמוסה בכל טוב תזכרו בעיצוב מהניינטיז, תקופה בה הקלות והגאונות של המדיום (המחשב, או במקרה של הפיצה – תנור הלבנים) גבר על השפיות ואנשים לא הצליחו לעצור עצמם מלהוסיף עוד ועוד.

ולגבי תות השדה, למרות סכנת הקיטש מדובר בגאונות! כי התות הוא יצירה שלמה ונאמנה לעצמה, בלי יותרות, ואינו מחקה שומדבר שאנחנו מכירים. תותים עם קצפת זה כבר סיפור אחר.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טלי ורניק ← אמונה בשנת 2013

  1. 1
    יום רביעי 30.03.2011, 11:45

    הל-יה!!

    אחת המטאפורות הטובות שנתקלתי בהן.
    השאלה היא מה קורה כשלקוח בא לארוחה עם מטענים מוקדמים על מה שהוא מגדיר כדינאמי, וכשאת מגישה לו בצל, לא יעזור הויכוח השכלתני על מה שהסכמנו בבוקר. הוא פשוט דמיין משהו אחר, והוא פשוט שונא בצל.

  2. 2
    יום רביעי 30.03.2011, 12:22

    זה לא וויכוח שכלתני זה אולטימטום:
    "בצל זה מה שיש, או שתאכל או שתשאר רעב"!
    אבל זה כשמדובר בחווית האירוח אצלי בבית. במקרה של בצל כמטפורה ללוגו או משהו אני קצת פחות נחרצת :)

  3. 3
    יום רביעי 30.03.2011, 20:32

    שלום, אני כאן על תקן האכלן הבררן והנון- מטאפורי.
    כשזה מגיע לדברים כמו סוג המזון שבו תפגוש
    קיבתי, ישנם מקרים בהם לא יעזרו מינוחים יצירתיים
    וערמומיים כמו "ארוחת בוקר דינמית".
    לפעמים באמת פשוט כיף להגיד איכס
    על אוכל. גאדמט.

  4. 4
    יום חמישי 31.03.2011, 1:19

    אני אחד מאלה שבכל פעם אני אוכל שלא תכננתי או בחרתי, עולה עניין ה"תטעם!,מה אכפת לך לנסות?אם לא יהיה לך טעים, אל תאכל..".
    בתור ילד היה ברור לי שלעולם לא אוכל ירקות מבושלים, דגים, גבינות לא צהובות, פטריות, ועוד כל מיני. אמא שלי וויתרה בשלב כלשהו על הפצרות ה"תטעם!" והכינה לי רק דברים שאני אוהב (גולמיים כאלה). בשנתיים האחרונות התחלתי לאכול ואף לאהוב דברים חדשים ביניהם חציל, כרובית, ברוקולי, טחינה, ושאר ירקות. את הדברים שבאים מהמים אני פשוט לא מסוגל לאכול. הטעם של הים פשוט דוחה אותי, ובראש עומד דג הטונה שבדרך כלל מגיע ברוב גועלי בתוך קופסת שימורים. אז אם יש עניין קוקלקטיבי כלשהו בנוגע למזון אני מנסה לטעום את העולם הרחב, ולהפסיק למנוע מעצמי דברים שאני אולי אוהב במיוחד ואני עוד לא יודע, רק בלי דגים וכוסברה בבקשה.
    בקיצור, נקודתי היא שבאותן נקודות בהן אני עובר את המחסום ומביא עצמי להינות ממאכל שאני רשמית לא אוהב, יש חשיבות אסתטית למנה ולקונטקסט. חבר שלי דוד – שף גאון- מנסה סדרתית להכין לי מטעמים מפרודוקטים אסורים. הבין את את הסוד אל כמוסות בטני – שיראה טעים, ואז אני אסכים!
    (
    חוץ מדגים)

  5. Pingback: אנטייטלד — יצירתיות בפרסום ואגדות אורבניות אחרות

מי שמגיב מגניב!