לעצב "סיפור של צעצוע"

ראיתי בשבת את הסרט " צעצוע של סיפור 3". צפינו בסרט כהכנה להרצאה של דנה האחיינית הלומדת בכיתה ח. בהרצאה שלה הייתה צריכה להתייחס לחמישה ממ"ים: מה, מדוע, מתי, מי, מיקום. שמחתי לראות שלומדים תבנית ניתוח של דבר, חבל היה לי שהניתוח במערכת החינוך הוא המטרה הסופית ולא נקודת פתיחה אפשרית להפלגה דמיונית. כדי להפליג זה לא באמת משנה מהיכן יוצאים למסע, היציאה למסע היא החשובה, ואני לא עשיתי זאת בשיח עם הכתב כבר זמן רב. אז נקודת המוצא היא הסרט, המטרה היא שיח על עיצוב. יוצא להפלגה.

הסרט העלה זכרונות של חוויות ילדות, לא זכרון של חוויה ספציפית, אלא את תחושת העוצמה של חוויות אלה, איזה כוח טוטלי היה להן. תנו לילד מה שתתנו והוא יפליג על כנפי הדמיון למחוזות הפנטסיה. כאשר נותנים לילד צעצוע, הצעצוע הינו סיבה טובה לבריאת עולם שלם המתעורר בו, והוא, הילד, מתקיים בו. כאשר אנחנו בארץ הפנטסיה, אנו שם בכל רמח אברינו ונפשנו. אין זה עיון מנוכר בעולם הנגלה כנפרד, אלא תחושה כוללת של אני, הדברים, ההתרחשויות, המשמעויות, הכל בזרימה אחת של התהוות היוצרת את המציאות. טרחחחח בוםםםםםם, וורום, וורום, אנננ… איזו תחושה פנטסטית, אני בורא עולם. תחושה שלצערי החיים הבוגרים קוראים לנו לזנוח אותה לטובת חיים רציונליים. חיים בהם הרגשות נחנקים, כי כשאנו נותנים לרגשות דרור אנו עלולים לפגוע ולהפגע, הכאוס מתפרץ וחוסר הסדר פוגם במרקם החברתי. במסגרת מרקם חברתי זה תפקיד המעצבים המודרניים הוא לחזור, לעשש ולשקף סדר זה באמצעות האובייקטים שהם מעצבים. תרבויות שהשכילו להבין את הצורך בשחרור המחנק יצרו את הקרנבלים, העת שבה לכאוס היצרי מותר להתפרץ, גם בחג הפורים יש משהו מזה.

בסרט, הדובי החביב שבגן הילדים מתגלה כמנהיג הצעצועים המנהל בגן משטר אימים, רק כדי לא לחזור ולהרגיש את הכאב מכך שזנחו אותו בעבר – אם לא נתרגש לא נכאב. במקום חיי הרגש הצעצועים בגן חותרים להשגיות מעמדית ומתנהלים מתוך חוקים נוקשים המסדרים את החיים, אך גם מאמללים אותם. האופציה היחידה הפתוחה בפניהם לחיים מסודרים היא חיים של שליטה, ואופציה זו אינה נושאת בחובה אושר רב. ניתן לראות את גן הילדים כמטפורה לחיים בחברה, חיים אכזריים, בהם כל אחד חי לעצמו, בתוך המסגרת שהחברה בנתה סביבו. לעומת התנהלות זו, יש את האופציה של החיים שראוי לחיות אותם, שהם החיים הקהילתיים, חיים של שיתוף. החיים של חבורת הצעצועים האמפתית שמגיעה לגן, קהילה המאמינה שהערך המרכזי בחיים הוא: האחד עבור כולם וכולם עבור האחד. אולי בגלל ההתעניינות האישית שלי באחרונה באנרכיזם, אני נוטה לפרש את תמונת העולם המצטיירת מהסרט כהצעה לדרך חיים אנרכיסטית (חיים ללא שליט/שלטון/אידיאולוגיה עליונים, אלא של התארגנות קהילתית).

הסרט עבור הבמאי הינו אמצעי ולא מטרה, החוויות והמשמעויות של הסיפור שהוא רוצה לטוות הן המטרה. הצפיה בסרט עבור הצופה אינה המטרה, אלא אמצעי שמעורר אצלו רגשות ומחשבות. הסרט מתקיים לא על המסך, אלא באינטראקציה עם הצופה. כל אחד מאיתנו יחווה ויפרש את הסרט בדרכו, מתוך התנסויות חייו, מתוך החינוך, הערכים, והמוטיבציות החברתיות והתרבויות שלו.

בימוי של סרט הינו בעיקרו, עיצוב של התרחשויות, לעומת עיצוב של אובייקטים דו-מימדיים, תלת-מימדיים וחללים שבהם עוסקים מעצבים. מעצבים רואים עצמם כעוסקים בצד החזותי, התקשורתי והפונקציונלי של התנהלות אובייקטים. במאי סרטים לעומת זאת עוסק בסיפור של התרחשויות שניתן לחלץ מהן משמעויות.

אם נראה את הסרט כמתקיים באינטראקציה, האם האובייקטים שאנו מעצבים מתקיימים במנותק מאיתנו, או שמה העיצוב שלהם, המשמעויות שלהם, נמצאות באינטראקציה שבינם לבינינו. טיבעו של דבר תלוי בדרכי הפרשנות שלנו.

אנחנו המבוגרים למדנו להפריד ביננו לבין הדברים, כילדים התנהגנו באופן שונה. כל מפגש עם דבר היה נתפס כאירוע, כהתרחשות התלויה בדבר, בעולם הפנטזיה שיצרנו לעצמנו ובמה שרצינו ליצור מהדבר באותו הרגע.

במהלך חיינו חינכו אותנו להאמין במציאות קיימת, ושכחנו לראות את האפשרות הכה טריוויאלית שלמעשה אנו מבינים את המציאות כפי שהיא מתעצבת מתוך התנסויות חיינו, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית באופן מוחלט, אלא באופן רלטיבי להתנסויות שלנו בסביבה, בחברה ובתרבות שבהן אנו חיים.

בחיינו היום יומיים איננו רוצים שיתיחסו אלינו כאובייקטים, ורוצים שיכירו במורכבויות וברבדים שמעצבים את מי שהננו. כל אחד מאיתנו רוצה להיות הרבה יותר סיפור פרטיקולרי מאובייקט אנונימי. אנחנו כמעצבים יכולים להסתפק בעיצוב אובייקטים אנונימיים, אסתטיים, תקשורתיים ופונקציונליים, עיצוב הנחנק על ידי חוקים שאינם בהכרח רלבנטיים ונועדו למנוע מאיתנו את חדוות החיים שבריבוי ובשונות.

האפשרות האחרת היא לקחת חלק בחיים כמו החבורה האמפתית שבסרט, שהינה אולי קצת אנרכיסטית, שמאמינה בחדוות החיים המשותפים. אנחנו יכולים לעצב המון "סיפורים של חיים" לביים התרחשויות חיים, מבלי לפחד משליט עליון מכל סוג שהוא. לדעתי זהו היחוד שלנו כמעצבים, היכולת שלנו לדמיין אופני התקיימות. לספר לכולם על עולמות אפשריים.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← Untitled Net Stills

  1. 1
    בני אלון
    יום שישי 01.04.2011, 5:54

    נפלא. חשוב להמשיך ולשאול את השלות ולא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם.

  2. 2
    עפר כהנא
    יום שבת 02.04.2011, 21:00

    מראה שאפשר

  3. 3
    עפר כהנא
    יום שבת 02.04.2011, 21:02

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…