מחשבה בעקבות מחשבות ומעשים של עצמי ושל אחרים.

*   *   *

זמן מה אני עסוקה ברצון להישאר בתוך צילום. הפתרון הכי טוב שמצאתי בינתיים הוא לצלם בחשיפות ארוכות. למתוח את הזמן של העשיה באופן שכבר אין לו התחלה, אמצע וסוף. לצלם כמו לנשום. הרי גם אם אעמוד מאחורי חצובה שעה ארוכה "אני לא באמת מצלמת שעה" אבל אני כן מצלמת. אופן העשיה שלי הופך להיות כזה שאינו תלוי זמן. דווקא הפעולה שמדגישה את הזמן מבטלת את המשמעות של הטווח. אולי כמו מדיטציה, כשהשהות בתוך הסיטואציה מבטלת את הסממנים הרגילים של "אני חושב משמע אני קיים". פשוט להיות.

יהיה לי נוח להסביר חלק מהרצון שלי דרך חווית צפיה באנטייטלד, כשיום אחד פתחתי את האתר וראיתי משהו מסתובב ומסתובב. זה לא היה מומין מוזר על מקל, אלא מעשה של שלומי אזולאי. אני בוהה במסך, בוהה בוהה בוהה בקצב של חלום בהקיץ. התמכרות. וגם אם קמתי או מצמצתי הפסלון מסתובב.

אני עובדת עכשיו על כמה רצונות במקביל: צילומים בחשיפות ארוכות ועבודה שמכילה שורה משיר של טים באקלי, החוזרת על עצמה לפי רצונו-פועלו של הצופה. בהתאמה לאלו, התחלתי בחודש האחרון כמה טיוטות מחשבה לאנטייטלד, רציתי לכתוב על משך בצילום, על חזרתיות, אבל לא מצאתי את המלים. כשקראתי את המחשבה של מורן שוב, משהו במנגנון הכתיבה השתחרר ומצאתי את הניסוח.

יש משהו רפטטיבי בצילום. הייתי רוצה להאמין שזה כמו לשמוע שיר בריפיט, אבל זה כנראה לא בדיוק ככה. ישנם הרבה ריטואלים של עשיה: להכניס סרט; להניע קלות גיגיות כימיקלים; פעולות הבסיס של עיבוד תמונה; להכניס טסטים (ניירות צילום) לקולנטה (מכשיר להדפסת צילום מנגטיב צבע). מה שמזכיר לי בכל אלו הקשבה בריפיט זה הפוזיציה של להתקדם תוך כדי שאתה נשאר במקום. עוד טסט ועוד טסט, על אותו אזור. פתאום שומעים עוד משהו, פתאום מוצאים מה טוב במג'נטה. כששומעים מוזיקה בריפיט יש משהו שחוצה גבולות. השיר הוא חלק ממך, או שאתה באיזשהו אופן חלק ממנו. אי־אפשר ממש להפריד וגם אין צורך. כשאני לא מחפשת הגדרות, אני מרגישה שאני מתקרבת למה שאני מחפשת. המדיום והחומר גדולים ממני, על־כן אין בי צורך להקטין ולתחום יצירה לתחומי הייצור, כאילו הכל מתכנס לכדי הדפסה על נייר ארכיבלי. מצבים של התמזגות מושכים אותי הלאה, לפעמים אני מרגישה אותם מתוך משהו אחר, כמו מוזיקה.

האם אפשר לזרום ממדיום למדיום, מחוש לחוש – להתבונן בצילום בריפיט – לחוות משהו אחד כמו שחווים משהו אחר? האמת שאני מאמינה שלא. אחרת כבר היינו שותים מהאוזניים, מקשיבים מהרגליים. אבל בשביל זה המציאו את המטאפורות, וכשאני חושבת על זה להקשיב מהרגליים זה רעיון לא רע בכלל, וכשכבר לא רוצים לשמוע קמים והולכים.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← I Wanna Be Your Light

  1. 1
    מורן שוב
    יום חמישי 17.02.2011, 22:11

    גילי, יש לי תשוקה גדולה לחוויה הסינסטזית (עירוב החושים שהזכרת), ובאינטואיציה (שגם היא אולי תולדה של עירוב חושים סמוי) אני חשה שברגעים של רגישות מיוחדת (או מי יודע מתי) זה ממש קורה, ולא רק במחשבה ובכתיבה, שבגלל המטאפוריות, כמו שהערת, שם זה קורה יותר.
    אני מצטטת כאן שורה על רגישות סינסטזית של משורר/אמן/חולם/כל אחד בעצם, מתוך אחרית הדבר שכתב פרופ' יעקב רז, לספר "הדרך הצרה לאוֹקוּ" מאת המשורר מצוּאוֹ בָּאשוֹ (יפן 1644 – 1694): "בָּאשוֹ… הוא האיש שתהה… איזה טעם יש לקרח בפיה של חיית שדה צמאה, מהו קולו של עכביש, איך צווחת אווזים מלבינה, עמומה".

  2. 2
    גילי
    יום שישי 18.02.2011, 13:39

    מורן, אני חושבת שדרך חוויות שונות אפשר להרגיש דברים ממקומות אחרים, של חושים אחרים לכאורה.
    נגיד, אפשר להתאהב בעוגת תפוחים.
    עכשיו, אני אף פעם לא אחיה עם עוגת תפוחים את חיי, אבל לפעמים ביס יכול להראות לך שחסר לך משהו, או שאתה מאושר.

    בדיוק אתמול מצאתי ציטוט של רנה מאגריט מתוך Photography Speaks, כשבכלל חיפשתי בין הדפים ציטוט של אוגוסט סאנדר, בכל מקרה – נראה לי שהוא יכול להתאים:

  3. 3
    גילי
    יום שישי 18.02.2011, 13:46

    The attention we give to the mystery in everything is deemed sterile only if we overlook the higher sensibility that accompanies that attention, and if we grant a supreme value to what is possible. This higher sensibility is not possible without freedom from what we call "the laws of the possible." René Magritte

    (לא הצלחתי ליישר לשמאל…)

  4. 4
    מורן שוב
    יום שבת 19.02.2011, 14:25

    גילי, חשבתי על 2 דברים משני כיוונים – הפיזי והרוחני. הם כמובן קשורים ונפגשים זה בזה, אבל אציג כל אחד לחוד:
    1. כשאנחנו שרויים עמוק במחשבה, בדימוי, במוסיקה – שרויים במובן של השראה עמוקה, חוויה עמוקה – אנחנו מערבים בין חושים ללא הבחנה, כי הרי אז ושם אנחנו "רואים בעיני רוחנו" "שומעים בעיני רוחנו" – ובעיני רוחנו אין בכלל בעיה לזרום מחוש לחוש לחוש. חיים שלמים מתנהלים בתוך הראש, הגוף והרוח שלנו. עשירים לא פחות, ואולי יותר, מהחיים שלנו שמתנהלים בחוץ.
    2. אני חושבת על דוגמה מוכרת, של החוויה הרב-חושית של האזנה מוסיקה: אנחנו מקשיבים למוסיקה/לשיר שגורמים לעור שלנו להצטמרר. התחושה הזו והמודעות אליה משפיעים על הקשב שלנו מאותו רגע והלאה. או שאנחנו מרגישים את הבאסים מרטיטים משהו בגוף (ומגיעים גם דרך הרגליים). זאתומרת שכשחושינו מתחדדים אנחנו מתוודעים לכך שאנחנו לא רק מקשיבים עם האוזניים, אלא עם גם עם שאר הגוף.

    קראתי הבוקר קטעים קודמים שלך, והיה נעים להקשיב ; ) למחשבות שלך ולמה שאת מספרת.

  5. 5
    גילי
    יום שני 21.02.2011, 12:38

    כשאנחנו מקשיבים לחושים אנחנו מתוודעים לכך שיש לנו גוף…
    אחד מזכרונות הילדות האהובים עלי הוא להרגיש את הבאסים, כשאני יושבת על הרצפה בבית ליד הרמקולים של המערכת.
    תודה : )

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…