לקרוס לתוך משמעות

כילדה כשאבא שלי היה מרכיב אותי על האופנוע שלו אהבתי לנחש באיזו מהירות אנחנו נוסעים. אני לא יודעת לפי אילו פרמטרים התכווננתי, אבל אחרי שהייתי מחליטה בכמה קמ"ש אנחנו מתקדמים, הייתי מציצה מאחורי הכתף על מד המהירות ולרוב הייתי מדויקת. זה נטע בי תחושה שאני מרגישה את הדרך. אחר כך החלפנו קסדה וזו לחצה על המשקפיים, כבר לא היה לי נוח להרכיב אותם בתוכה וכבר לא יכולתי לראות את מד המהירות. כשאתה לא יכול לבדוק את התשובה זה לא כיף לנחש, אז הפסקתי לתהות מה המהירות והתגעגעתי למחוגים. רק לאחרונה התחלתי להרהר מדוע בעצם הייתי צריכה אישור טכנולוגי למידת החיבור שלי לנסיעה. אולי כי הייתי המורכבת ולא הנהגת; אולי כי אין רדיו על אופנוע, אז המצאתי לי משחקים; אולי כי בזמנו עוד חשבתי שיש תשובה אחת נכונה וחתרתי להגיע אליה.

לפני כשבוע היתה לי שיחה יפה עם חברה, שדיברה על היכולת לראות מקרוב וממרחק – להצליח להתעמק ואז לקחת כמה צעדים אחורה לטובת התמונה הגדולה. השיחה סבבה סביב קריירה ומערכות יחסים, אבל כשחזרתי הביתה היא הדהדה לי בראש והזכירה לי מעבדות צילום. אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם בחדרי חושך הוא ה– focus finder: מכשיר אופטי בעזרתו בודקים האם הנגטיב מוקרן חד על נייר הצילום. כשמסתכלים דרכו רואים קטע מהדימוי מפורק למרקמים, ומותחים את היד כדי להזיז את גלגלת הפוקוס במגדל ולחדד אותו. בחוויה שלי זוהי התבוננות ששולחת לרגע ליקום מקביל, משום שהיא מאפשרת מבט על פיסת עולם באופן שאינו מחובר להגיון הטבעי בין העין והמוח. היכולת לחדור דרך דימוי קונקרטי למקום אחר היא עבורי בבסיס הצילום, אשר לא אמור להשאיר אותנו מול המראה עצמו, אלא דרכו להפעיל אותנו הלאה ממנו. גם כאשר הצילום הוא תיעודי ודובר נושא מסוים, כוחו גובר כשהוא מצליח להטמיע תגובה כוללת, מעבר ללכידת הדימוי. המחשבה מתעמקת במשמעות ובהשלכות באשר הן. הלב מתרחב או מתכווצת הבטן.

לפני כמה שבועות נסעתי לעבודה באוטובוס מתל־אביב לירושלים, לידי ישב שוטר והאקדח שלו קצת נתקע לי בירך, הוא ירד בתחנה שבגשר הראל. במקומו התיישב שוטר מג"ב וחברו עמד לידו, עדיין בלי מקום לשבת. הם דיברו ביניהם, הבחור שלידי כבר סיים מסלול, וזה העומד עוד בטירונות. אני ספק מנמנמת, מסתכלת לא מסתכלת מהחלון, והבחור לידי מספר על חבר של שניהם שבמהלך סיור פוצץ מישהו עם אלה. אני נדרכת בכסא והטירון מחייך בהתלהבות ואומר שהוא "כבר בדודה למכות" ומתי כבר יוציאו אותם לסיורים. "אל תגיד את זה למפקד שלך, לא יוציאו אותך". זה כנראה לא משנה מה אמרתי להם, אני חושבת שהסיבה היחידה שלטירון ירד החיוך מהפרצוף היא כי הוא לרגע חשב שאני סוכנת סמויה של המשטרה הצבאית. הבחור שלידי הקשיב לי ואז פנה אלי ואמר "כל אחד והחינוך שהוא קיבל". לא "עוכרת ישראל" לא "מזדיינת עם ערבים" ילד מחונך ומקסים. לרגע יכולתי לדמיין את אמא שלו מחייכת גאה בטקס הסיום של י"ב. ניסיתי להגיד משהו שיחלחל, שוב כשירדנו מהאוטובוס, והוא אמר לי "אני אחשוב על מה שאמרת". נותרתי לתהות אם ככה ההורים שלו לימדו אותו, או שזה תדריך מהטירונות.

הסרט Z32 של הבמאי אבי מוגרבי מציג עדות של חייל משוחרר, אשר בזמן שירותו הצבאי היה חלק מפעולת נקם. Z32 הוא המספר הארכיוני של עדותו, ובמהלך הסרט מוגרבי תופר מספר מסיכות על פניו של הבחור. המסכות משאירות אותו אנונימי לקהל הרחב, מגינות עליו בצורה מסוימת והופכות אותו גם לניסוי צילומי. אני מודה שאני לא מוצאת את המלים כדי לתאר את חווית הצפייה, משהו בין זעזוע עמוק להזדהות, אבל במובן מסוים העיקר הוא מה קורה אחרי הפעולה: פעולת הנקם (מי ומה נותר אחריה), פעולת הבמאי, פעולת הצפייה. אחרי שראיתי את הסרט נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי כתבות וקישורים העוסקים בו. כשפתחתי את אחד הלינקים עלה על המסך פופ־אפ לסרט "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי". לפעמים החיים מראים לנו מעצמם כמה קשה להוות משמעות. לעתים נדמה לי שהכל הוא שילוב של אותיות באנגלית ומספרים, דימויים וסיסמאות שמעבירים אותי בקלות צורמת מדי בין זכרונות נסיעה על F600 לנסיונות להתמודד ולתקן מציאות שמולידה Z32.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← הוכחות חותכות

  1. 1
    יום חמישי 13.01.2011, 16:29

    "היכולת לחדור דרך דימוי קונקרטי למקום אחר היא עבורי בבסיס הצילום, אשר לא אמור להשאיר אותנו מול המראה עצמו, אלא דרכו להפעיל אותנו הלאה ממנו."

    הצלחת לעשות את זה גם בכתיבה, ולרגע שלחת אותי ליקום מקביל..

    תודה על פוסט מעולה, היה שווה לחכות :)

  2. 2
    גל בן-זאב
    יום שישי 14.01.2011, 0:17

    חברה… נהנתי לקורא כרגיל
    וגם אני מתגעגעת מאוד לחדר החשך
    היכולת להתבודד שם רק אתה , הצילום והכימיכלים שאפילו לריח שלהם אני מתגעגעת:)

  3. 3
    גילי
    יום ראשון 16.01.2011, 13:47

    תודה

    *
    אני תולה תקוות גדולות ביקומים מקבילים, אבל כשמגיעים אליהם לפעמים זה טוב ולפעמים פחות טוב לעולם הקיים..

    *
    חוש הריח הוא מכונת זמן..

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?