דן חסכן

הפרסומת של בנק הפועלים עם דמות הטרול הכאילו-חביבה של דן חסכן מעצבנת אותי. גילוי נאות: היא מעצבנת אותי גם בגלל שקראו לי כך במשך שנים (ובעיקר כי אינני). היא מעצבנת אותי בגלל הרבדים שיש בה, הקיימים כמובן בעוד חברות גדולות שמטרתן לחנך את הדור הצעיר להתרגל אליהן מגיל ינקות, לדוגמה, מקדונלד'ס עם גני המשחקים בתוך הסניפים שלהם, שעושים לילדים התנייה לחזור ולשוב אל הסניפים מול חוסר האונים של הוריהם. למען יישור הקו, הפרסומת מגוללת את חוסר יכולתו של המיליונר הטרי והמנצח בתחרות "השרדות" נתן בשבקין לחסוך בכסף, ודן חסכן מסביר לו כיצד לעשות זאת, בדגש על קהל היעד הישיר שהוא ילדים והעקיף, והקובע כמובן, הוריהם. אז למה הפרסומת הזאת מעצבנת אותי? מכיון שהיא מונעת ממוטיבציה פסאודו אובייקטיבית ומנסה לחנך את הילדים באמצעות הוריהם להשתעבד לבנק.

נניח שיש לנו תשוקה לעולם טוטאלי, ובו יש לנו חוויות מלאות של כל דבר שאנחנו עושים, גם אם בפועל איננו עושים אותן (אתן דוגמאות בעיקר ממסך הטלויזיה אותו אני מבקר בטקסט זה: לצפות בקרב היאבקות כדי להרגיש שהטוב מנצח את הרע למרות שהחלוקה סכמטית מאד עבור המציאות המורכבת, לצפות בפורנוגרפיה כדי להרגיש שאנחנו מקיימים יחסי מין למרות שלא אנחנו אלא השחקנים עושים זאת על המסך, להעדיף תכניות בידור שיש בהן צחוק מודבק ברקע מכיון שהצחוק צוחק עבורנו, הרי בדרך כלל, אנחנו לא ממש מחייכים בצפייה בסיטקום אם אנחנו יושבים לבד בבית, הצחוק עושה זאת עבורנו; וגם דוגמה אחת לא מהטלויזיה, אלא מהמפגש שלנו עם העולם, שלא תגידו שאני חד-גווני – להשתמש באמונות טפלות או פטישיזם מיסטיקני, למרות שאנחנו לא מאמינים בזה כי "מה זה כבר יכול להזיק, זה עובד גם אם אנחנו לא מאמינים בזה" ועוד).

הטלויזיה מציגה לנו מיתוסים מסוגים שונים שממלאים, לכאורה, את הפער בין התשוקה שלנו לעולם טוטאלי לבין חוסר היכולת שלנו להשיגו. אחת מהתשוקות שלנו מול עולם של המאה ה-21 בו המצב הכלכלי של רוב האנשים רחוק מלהיות משביע רצון הוא עולם בו כולם חוסכים: "עכשיו אני רגוע. ואם הילד שלי חוסך, ועוד בקלות, דרך הבנק שאני גם ככה לקוח שלו – אז בכלל שמחה וששון!" החסכון כאן הוא מיתוס. והמיתוס הזה מסווה את עצמו באמצעות האמצעים האמנותיים של הפרסומת.

הפרסומת, שעשויה מצויין ועושה את עבודתה נאמנה, מסווה את האידיאולוגיה של הבנק: כולנו יודעים שלבנקים בישראל, וכמובן גם זה המדובר, יש ערך עודף (יעני, אקסטרה) גדול מאד של כסף ושל אמצעי ייצור. הוא שולט, בזה אין ספק, בלקוחותיו. ולכן, עצם החסכון רק מגדיל את הערך העודף שלו בשני אופנים: האחד, משמר את מעמד הלקוח מול מעמד הבנק בכך שהוא מכניס עוד דור למעגל המשועבדים, והשני – באמצעות החסכון הוא מרוויח עוד עמלות, שגדולות בהרבה מהחסכונות הזעומים של הילדים. דרך ה"חינוך" של הצופים – הבנק משמר את המעמד שלו, וכולנו הרווחנו פרסומת יפה להתענג עליה ולחשוב כמה נדיב הבנק, ואיך הוא ממלא את הפער שלנו בין התשוקה לעולם המציאותי שלנו.

☼ עוד מאת דן אלון ← יבורך אלוהי הדד-ליין

  1. 1
    יום שלישי 07.12.2010, 4:35

    דן- אתה צודק, כמובן, ויש עוד בעיה קטנטנה- בכל זאת בלוג עיצוב- עיצוב הדמות של דן חסכן. יותר נכון -השינמוך של דמות הדו-מימד מלפני חמישים שנה לגירסת התלת הלכאורה עדכנית.
    מילא מכונה משומנת לשטיפת מוח, אבל לפחות שתהיה באמת משומנת. יש כאן מקרה ברור של כשל ויזואלי. דן(לא אתה) נראה כמו זקן חרמן ומופרע.יש לו מבט חולני בעיניים ובעייית גבות קשה , והזקן שלו מסתיים במקום ובאופן בלתי סביר בעליל. כל זה יוצר דמות נכלולית בעלת מבע לא אמין ובלתי חביב, שלא הייתי מפקיד בידיה את מעותי הדלות בשום פנים ןאופן, אבל לא נורא, כי במילא אין לי. חג שמח

  2. 2
    יום שלישי 07.12.2010, 7:35

    "קטנטנה" חחח…
    איכשהו תמיד עושים את זה. לוקחים דמויות שנראות בסדר באופן כללי, ועלק מעדכנים אותן לתלת מימד – כמו שקרה עם במבה, כמו שקרה עם הדמויות של ביסלי. למה עושים את זה, איציק, למה?????
    – יחי הדו מימד!!!
    – אגב.. אם מצבי הכלכלי הרעוע עמד להשתפר בגלל הלוואה שחשבתי לקחת מהבנק, נראה לי שהם לא יתנו לי בגלל מה שכתבתי :P

  3. 3
    איתמר דאובה
    יום שלישי 07.12.2010, 10:59

    תלת זה הסינטיסייזר של האנימציה

  4. 4
    טליה זליגמן
    יום שלישי 07.12.2010, 11:33

    מצב כלכלי אף פעם לא משתפר בזכות הלוואה. הוא רק נהיה יותר גרוע. גם אם רק בגלל תחושת האיזון הרגעית.

  5. 5
    יום שלישי 07.12.2010, 11:34

    טליה לא להרוס לי את התשוקה לעולם טוטאלי!!!

  6. 6
    טליה זליגמן
    יום שלישי 07.12.2010, 12:39

    סורי, לא הייתי כאן.
    זאת היתה תגובת סרק :)

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?