The Art of Being Present

לפני כמה ימים מניתי עם חבר את הקריטריונים להצלחה מקצועית. דיברנו על הדברים הרגילים: הכישרון, החוש השישי – חוש הטיימינג, על אינטואיציות עם לקוחות, לדעת להוביל את הפרויקט למקום הנכון ועוד כל מיני.

ואז עלתה התכונה הכי פחות מוערכת ובעצם החשובה מכל – פשוט להיות שם. לתת לאנשים את ההרגשה – בכל האמצעים שעומדים לרשותך – שאתה נוכח בפרויקט.

להיות שם זה להגיע לפגישה בזמן, להשיב למיילים, לענות לאס־אם־אס בזמן אמת, לקבל שיחה או לחזור אליה אם מסננים. להיות קונסיסטנטי בהתנהגות שלך.

לתפקד באופן הכי בסיסי זה דבר לא פשוט ורובנו מתקשים לעשותו. יש ימים שאתה מרגיש כמו שמאיר אריאל אומר ״סגור ומסוגר״. נימי הנפש לא יכולים לשאת בגסות של ספקים, בדרישת הקהל להמשך ההצגה.

אבל יש יתרון בלהמשיך הלאה. יש יתרון בלשיר את אותו שיר לאורך זמן. יש אסימונים שנופלים רק כעבור מספר שנים ותובנות שלוקח להן זמן להבשיל. צריך לדעת לשרוד את כל זה בגבורה.

אף אחד לא מלמד אותך להתנהל מול אנשים בבית הספר לעיצוב, אתה לומד את זה עם הזמן מעבודה לעבודה. אף אחד לא מציין איזה אספקט מהותי זה מהצלחה מקצועית וכמה חשוב ללמוד להצטיין בתקשורת בינאישית.

כדאי להיות זמין, כדאי להיות נגיש, כדאי להתמיד במשהו אחד לאורך זמן, להבשיל עמוק ולאט לתוך מצב לאורך שנה-שנתיים-חמש …..

זה אולי נשמע פשטני, אבל באמת כל מה שצריך זה קצת להיות שם, ולראות איך מיום ליום אתה הולך ונהייה.

☼ עוד מאת נורית קוניאק ← אמון ואמונה בעיצוב

  1. 1
    יום שבת 27.11.2010, 21:56

    אוי, כמה שזה נכון. וזה נכנס גם תחת העניין של פשוט להיות בן אדם. שזה גם לא מובן מאליו משום מה.
    ולא רק במקום של לקוחות, אלא גם במקום של שכנים, במקום של חברים, במקום של משפחה.
    פשוט להיות.

    כל כך פשוט אנד יט, כל כך מסובך.

  2. 2
    יום שבת 27.11.2010, 22:51

    כל כך נכון. הגילוי שמה שצריך הוא כח התמדה די מפתיע. אף אחד לא מדבר על זה בזמן הלימודים. אבל זה נכון. אפילו יותר חשוב מכישרון. ויותר מסובך.

  3. 3
    יום ראשון 28.11.2010, 0:29
  4. 4
    יום ראשון 28.11.2010, 7:55

    כמה שזה קשה להתמיד. אני מבין את ההיגיון שעומד מאחורי הגישה שההצלחה טמונה בהתמדה, אבל אני רוצה לחשוב שיש גם תועלת בגישה הפוכה של חוסר התמדה עקבית (שגם זה סוג של התמדה :-). במציאות הנזילה שקיימת היום, במיוחד בתחומים הדינמיים שלנו, לפעמים יש את התחושה שצריך לנסות ולגעת דווקא בהכל – לקפוץ ממקום למקום – לדעת לעשות קצת מכל דבר. מרגיש שאין זמן לבזבז על התמדה בדבר אחד כי מחר השוק ישתנה, העולם ייגמר או שכבר אנחנו נהיה מעבר לשיא שלנו.

    וגם, תמיד הערצתי את האנשים שידעו לעמוד על שלהם ונראה לי שזאת תכונה שמאפשרת לרוץ קדימה. כך שאם יש מקום ברשימת הקריטריונים להצלחה מקצועית אפשר להוסיף תכונה שעלולה להישמע כמו קלישאה – "להאמין בעצמך". או אולי אפשר למקד את זה למילה יותר מדוייקת שאני לא יודע מהי.

  5. 5
    שפרה קורנפלד
    יום ראשון 28.11.2010, 9:33

    טוב, אז נראה שמיניתי את עצמי לא' ציטוטים כאן באנטייטלד…
    הפעם זה וודי אלן שאמר (זה מיוחס לו בכל אופן):
    eighty percent of success is just showing up

    וגם עוד איזה TED אחד, של אליזבט גילברט (לאכול להתפלל לאהוב…) לא קראתי את הספר, ולמען האמת הופתעתי ממנה כאן (לטובה, כן?).
    זה מתחיל קצת בנושא אחר, אבל נוחת בסוף ממש בנקודה שנורית העלתה :)

    http://www.ted.com/talks/lang/eng/elizabeth_gilbert_on_genius.html

  6. 6
    יום ראשון 28.11.2010, 10:18

    שפרה, זה תפקיד מאוד חשוב. תשקלי להוסיף לכרטיס הביקור ו/או לקורות החיים "מצטטת דברים בקונטקסט הנכון".

    אליזבט גילברט ב-TED זאת אכן אחת ההרצאות השוות. היא מעוררת השראה :)
    הבנתי שהסרט פלאס הספר, לעומת זאת, פחות שוס.

  7. 7
    יום ראשון 28.11.2010, 10:18

    מאוד נכון, ואולי הייתי מנסחת את זה אחרת – לתת לאנשים את הזמן שלך. כמו שכתבת – לענות להם לטלפון.. גם כשאתה עסוק בענייניך, לשבת אצלם במשרד או באירוע.. גם אם ממש לא בא לך וטוב לך יותר במקום אחר. זה הזמן שלך, היקר כל כך, החד פעמי וחולף, ואותו אתה יכול להשקיע, וכנראה שהשקעה תשתלם.

  8. 8
    נורית קוניאק
    יום ראשון 28.11.2010, 16:19

    תודה בנות – דברים יפים ומעוררי השראה.
    זה מסוג הדברים שאתה יודע כל החיים, אבל כשאתה חי את זה על בשרך אתה לפתע באמת מבין למה התכוון המשורר. לגבי מה שאברהם אומר, החוק תקף גם לגבי מולטי-טאסקינג וקפיצה מעיסוק לעיסוק, כל עוד אתה מטפח את כל התחומים ולא מחפף אותם.
    להיות שחקן בהצגה של עצמך זה טאסק לא פשוט.

  9. 9
    יום ראשון 28.11.2010, 16:26

    תובנה פשוטה ויפה.
    להיות שם.
    אני חושב שזה שילוב של להיות שם בשביל הלקוח ולהיות שם בשביל עצמך ואז קורה הלהיות שם האמיתי, כי זה לא רק לענות בזמן להודעות ולהגיב מהר זה לעשות את זה אם כוונה אמיתית. (וזה קשה)

  10. 10
    יום ראשון 28.11.2010, 19:21

    כה חכם ומדוייק.

  11. 11
    מירי דהאן
    יום שני 29.11.2010, 7:35

    "אף אחד לא מלמד אותך להתנהל מול אנשים בבית הספר לעיצוב". למה בעצם? שיהיה קורס אחד, בארבע השנים, שיידון בחיים המקצועיים שאחרי פרויקט הגמר (לא לפי סדר חשיבות): ניהול הקריירה (לעבוד אצל מישהו בהתחלה? לבד?), התנהלות כספית (כולל טופסיאדה), הגדרה עצמית אישית ומקצועית (מה החוזקות האישיות והמקצועיות שלי, מה אני רוצה לעשות ואיך אוכל לעשות את זה) ולסיום – התנהלות מול לקוחות.

    כל מעצב וותיק יוכל לדבר על זה שעות. למה לא לקצר קצת תהליכים לסטודנטים, להביר כמה מהמורות.
    ברוך שאי אפשר ללמוד הכל מנסיונם של אחרים, אבל משהו אפשר, לא?

    אפשר להציע את זה כקורס בחירה.

    דוגמה פשוטה: בקורס איור ספרי ילדים שהשתתפתי בו ב-parsons היה אורח – ארט דיירקטור – שהסביר איך נכנסים לשוק: איך להגיש תיק עבודות, מה להכניס לתוכו, איך להתנהל מול המקום אליו שלחת את העבודות, ורשימת שמות של הארט דיירקטורים של הוצאות הספרים הגדולות ונוהלי ראיית הפורטפוליויים שלהם.

  12. 12
    יום שני 29.11.2010, 17:30

    זה נכון.
    אפשר אפילו לעשות סדנא מרוכזת של כמה ימים לסטודנטים משנה ד' ולהזמין אנשים בכל מיני שלבים של הקריירה שלהם, שישתפו בתובנות שלהם.
    ברור שבסוף כל אחד יהיה צריך לפלס את דרכו בעצמו ולהתמודד עם סיטואציות שונות ועם האופי הפרטי שלו – אבל עדיין.

  13. 13
    יום שני 29.11.2010, 19:47

    כמה נכון.
    כעצמאית טרייה אני בשלב שאני מרגישה שהיכולת הבינאישית חשובה לא פחות, ופעמים רבות יותר, מהיכולת המקצועית – שללקוח אין תמיד יכולת להעריך ולמדוד אותה נכון.

    אינני חושבת שבתי ספר לעיצוב צריכים לעסוק במילוי טופסולוגיה ובהתנהלות מול מס הכנסה.
    אני כן חושבת, לעומת זאת, שניהול מערכת יחסים עם לקוח הוא נושא קריטי שצריך להילמד (כמובן שלימוד תאורטי אף פעם לא מספיק, אבל טיפים, כללי אצבע והכוונה כללית יכלים להיות שימושיים מאוד).

    כסטודנטים, אנחנו מכירים את התהליך שעובר מסקיצה ראשונה להגשה, כשמי שעומד מולנו ונותן לנו "קונטרה" וביקורת הוא המרצה. היחסים סטודנט-מרצה שונים תהומית מיחסי מעצב-לקוח, אבל כשאנחנו יוצאים לעולם האמיתי אנחנו מצפים מהלקוחות שלנו להתנהג כמו המרצים שלנו: לדחוק בנו להוציא מעצמנו יותר, לקחת את הפרוייקט למקום יצירתי/אישי/כנה יותר, להעמיק ולהרחיב. ואז אנחנו מגלים שעם לקוחות, הרבה פעמים זה בדיוק ההפך.

  14. 14
    דקל
    יום שלישי 30.11.2010, 20:38

    לא צריך ללמד הכל
    יש גם ערך להתנסות, לטעויות ללמידה מהם ולהתנסות חוזרת כשזה שוב לא מצליח.
    כאורח טרי במדור חייב להתחיל בהערכה לכתביה הנבונים והאינטליגנטים של נורית ולהתפעם מהאופן שבו מעצבת פעילה עוצרת להתבונן ולנסח את תובנותיה מהג'ונגל בו אנו מנסים מידי בוקר לתפקד.
    ולעניין ההתמסרות – או שאתם צעירים, או שאתם אנשים טובים, או סתם אופטימיים. כי אני כבר בשלב הבא ומנסה ללא הצלחה להתמודד איתו כבר שנים.
    אני שם בשבילם, אמפטי, מקדיש זמן, עונה כמעט בכל שעה (חוץ מבשעת המקלחות של הילדים..), נותן את כולי – נפשית, מקצועית, אידואולוגית, לא יודע מה היתה הצעת המחיר, מתי הם שילמו ועל מה – עובד בשביל הנשמה שלי ושלהםוכן זה קורה – הם מרוצים, מודים ונשארים. ואז נתחיל שלב הסחיטה, התובענות, העלבון. איך אתה לא נמצא עכשיו, הרגע, הדקה.. שם בשבילי? אתה עסוק? אתה עובד על משהו אחר? יש לך עוד לקוחות? לא יכול להיות?… זה רק אני, או שעוד מישהו ביקר בעולם הזה?

  15. 15
    יום שלישי 30.11.2010, 21:16

    נורית,
    בעולם אופטימלי את כמובן צודקת. בעולם בו כבוד למעצב מצד הלקוחות (נאמר, בדומה לכבוד שרוחשים לרופאים) הינו מושג ערטילאי, אני נאלץ דווקא להסכים עם דקל.
    לפי נסיוני, למעשה לא כדאי להיות זמין ולא כדאי להיות נגיש ללקוח מחוץ לשעות העבודה הסבירות (אך הקשיחות). לקוחות, כמו רובנו, דווקא מודים על הצבת גבולות, ומכבדים יותר את התהליך.
    ובאשר להתמדה: כן להתמדה – כשנכון לך, אבל ממש לא בכל מחיר.
    ובאופן מעודד למדי, לעיתים דווקא לחוסר יכולת להתמודד עם קשיים יש תמורה מפתיעה בדמות הזדמנויות חדשות ומלהיבות.

  16. 16
    יום שלישי 30.11.2010, 22:49

    ואו – אני די מסכימה עם שניכם (דקל סחתיין על הפידבק). וגם לי היו כמה מצבים קלאסיים בהם חוסר הזמינות שלי הוכיחה את עצמה, כי מקרה החירום התבטל בינתיים או שהלקוח הסתדר בדרך אחרת. לעתים זה באמת משתלם.
    אני חושבת שהתובנה האמיתית היא שכל התשוקה הזאת שיש לנו לעיצוב בסופו של דבר מתמסדת לידי יום יום מונוגמי שיכול לעתים להרגיש אפרורי ולא מעניין. אני פוגשת הרבה אנשים, מעצבים וגם לקוחות שהם יזמים, שיש להם פתיל מאוד קצר וזה חבל בעיני.
    לא רק בתחום שלנו, אנשים לא נשארים במקום אחד להרבה זמן. כל הזמן זזים, ופתאום אין ערך להתמחות, לנסיון מצטבר ….
    ובכלל, אם צריך לעשות סדנא, כדאי לעשות סדנאת תמיכה לנפגעי פעולות האיבה של לקוחות ….היינו יכולים לפתוח רק על זה פורום ענק.

  17. 17
    יום רביעי 01.12.2010, 17:36

    עודד גנב לי את המילים מהפה. מנסיוני הצנוע אני יכול להגיד שאין כמו הצבת גבולות. למעצבים נורא קל למתוח את הגבול של שעות העובדה, במיוחד לפרילנסים שיש להם מחשב בבית ונורא קל לנו להתפתות לעוד תיקון ועוד סקיצה.
    אסור לשכוח שלמרות הקלישאה שאומרת שעיצוב הוא לא רק מקצוע אלא דרך חיים, מדובר בעבודה שמלווה בשכר. תני לי רק לנחש שאלו שתובעים ממך זמינות מסביב לשעון לא בדיוק משלמים שכר שמצדיק את הזמינות הזו. חייבים לזכור שזו עדין עבודה – גם אם כזו שאנחנו נהנים ממנה.
    אני חושב גם שטליה ניסחה את זה הכי טוב – פשוט להיות בן אדם. אני לא חושב אבל שאפשר ללמד את זה. אפשר אולי ללמד דברים טכניים כמו מה לשים בתיק עבודות ואיך לבנות הצעת מחיר אבל התנהלות של מתי לענות ומתי לסנן משתנה לפי המעצב ומן הסתם גם לפי הלקוח.

  18. 18
    דקל
    יום רביעי 01.12.2010, 21:57

    יובל יקירי, זו אינה קלישאה. עיצוב זו דרך חיים. לטוב ובעיקר לרע. אם לא נשאר מהמשפט הזה קמצוץ היושב באיזו שהיא נקודה נידחת בתודעה – לא משתלם לעזוב בבוקר את הפוך.
    ופה בדיוק הבעיה. מה שמניע אותי כל בוקר לפעולה זו הידיעה או השאיפה שהיום אני עושה את זה. למרות שרוב הימים אני פשוט ממשיך את מה שלא הספקתי אתמול וכו' (מטפח לקוחות פוטנציאלים…), אבל השאיפה לחפש ולמצוא את המקום שזה עושה לך את זה היא מבחינתי ההנעה לפעולת המעצב. וכאן גם נכנס המשתנה הקרוי לקוח. במקומות שאני מאפשר מעבר גבול ללא דרכון או אישורים מיוחדים – הוא המקום שמשהו בלקוח הזה עלול לפתוח לי את השער לגן העדן האבוד שיש שם הפוטנציאל, הדיאלוג ושאיתו אני אוכל לעשות את זה. במקומות האלו אני מוחל על כבודי ושאר פירורי אינטגרטי שעוד נותרו בי ומוכן לעשות כמט הכל. כי (כמו שציינת) זה הרי לא בשביל מה שהם משלמים זה בשביל מה שהם מאפשרים לך לעשות

  19. 19
    יום שישי 03.12.2010, 0:00

    צר לי דקל אבל זו לפחות קצת קלישאה. אני יודע, זה אולי לא פופולרי להגיד את זה, אבל אולי אנחנו לא רחוקים אחד מהשני: הנה, גם אתה מדבר על הקמצוץ. ועם הקמצוץ אני מוכן לחיות בשלום.

    וזה בדיוק העניין, וככה אנחנו גם משכנעים את עצמנו – שזו לא עבודה, והשכר לא חשוב, והשעות – הו, השעות – כי זו שליחות, כי זו דרך חיים, כי אנחנו רואים את העולם בעין אחרת משאר האנשים, כי כמו שאתה כותב בסוף זה לא בשביל מה שהם משלמים אלא בשביל מה שהם מאפשרים לנו לעשות.

    אז זהו, שהראייה שלי עם השנים הפכה לקצת פחות רומנטית לגבי המעצב שצריך להקריב למען החירות האמנותית שלו. אולי זו הסיבה שאני גם לא רק מעצב אלא עושה גם דברים אחרים (לא בטוח מה קדם למה – השקפת העולם או הפרקטיקה). יש לי עוד הרבה מה להגיד על זה אבל נראה לי שזו תהיה כבר מחשבה חדשה.

  20. 20
    דקל
    יום שישי 03.12.2010, 13:27

    טוב, בסדר, אז קצת… אני נגד ההקרבה, רק שאין לי פיתרון אחר, כל עוד אני בתוך המקצוע הזה, אני חייב לעצמי ורק לעצמי סיבות למה זה חשוב, למרות שאולי זה בכלל לא (חשוב) ולמה בכלל אני עושה את זה, אני לא יודע לעצב ממקום אחר ואולי זו הבעיה שלי.
    גם אני (כידוע לך) עושה דברים אחרים וגם שם לצערי בשביל לעשות את זה כמו שצריך – צריך להביא 'משהו' מהבית, אחרת אין טעם.
    וגם שם, כשמלמדים, החיבור עם העולם האמיתי הוא הכרחי, למרות שיש המון דילמות לגבי המינונים, אבל כשעומדים מול אנשים שעוד כמה שנים קופצים לבריכה הריקה הזו, אתה חייב לשאול קודם כל את עצמך למה זה טוב? ואם בכלל? זו המון אחריות לדעתי ואז אני חוזר לנקודת ההתחלה ונדרש לאידואולוגיה שלי – ואולי היא נשמעת אידואולוגיה בגרוש, אבל זה יותר ממה שמשלמים על עיצוב עטיפה לספר…
    היה כייף, מחכה ממך למחשבה חדשה…

  21. 21
    מירי דהאן
    יום שבת 04.12.2010, 8:35

    לנורית, הבלוג שמצחיק אותך אבל גורם לך לחשוב על פרישה אולי (לא מכירה כי אני עובדת במגזין אז יש לי יחסים ארוכי טווח וגבולות ברורים על הלקוחות) :

    http://clientsfromhell.net/

  22. 22
    יום שבת 04.12.2010, 22:00

    חושבת שהסוד הוא לדעת לבחור נכון את התנאים שמאפשרים לך לפרוח עיצובית, עד כמה שניתן. לזכור שהפן האנושי בסיפור הוא לא פחות חשוב מנושא השעות והכסף. יכול להיות פרויקט שמתומחר מדהים, אבל הכסף לא יכפה על המועקה הרגשית הכרוכה בו. וההפך הוא גם נכון.
    ואם לשים את הרומנטיקה בצד, אני עדיין חושבת שכדי להנות מעיצוב צריך להפעיל איזה כפתור קטן של אילוזיה מודעת בתוך עצמך. הצרה היא שלעתים יש מצבים קשים שמכבים אצלך את כל הכפתורים ואז באמת שאין מקום לדמיון מודרך … אבל זה כבר פוסט אחר. תודה מירי – אחלה בלוג :)

  23. Pingback: אנטייטלד — דברים שלמדתי

כל תגובה מקרבת את הגאולה…