את רותם מקרית גת

האדם הפרטי גוסס

rotem

החיים קשימנשוא, דיו על נייר שרוף, תש"ע.

הרישומים נבעו מהכאב העז שחשתי מגסיסתו ומותו על סבא שלי. החלתי לרשום ללא הרף והמשכתי עד שהספר היה כמעט שלם. ביום הולדתי העשרים ושמונה, בשובי ממסיבת יומולדת בדרום תל אביב לפנות בוקר, עשיתי דרכי לרכב, נחרדתי לגלות כי השמשה נופצה והתיק שלי נגנב, ובתוכו – ספר הרישומים.

במשך כמה ימי הבל ואבל, התהלכתי כסהרורי, כאילו חיי נעקרו ממסלולם, חשתי כמו איוב, מועמד למבחן אכזרי וחסר תכלית. לא ידעתי מה לעשות, חיטטתי בפחים, שאלתי אנשים, הסתובבתי בין הסמטאות, ואף תליתי מודעות 'אבד' ברחבי השכונה.

כעבור ארבעה ימים קשים, אבא שלי שאל אותי מה הייתי מעדיף לו הייתי מגלה שהספר נשרף: לדעת כי הוא נשרף כליל, או למצוא שליש ששרד. 'זה כמו לשאול אותי מה הייתי מעדיף: כוס מים ריקה, או כוס מים עם קצת מים… ברור שאני מעדיף קצת מים', עניתי נחרצות. עיניו נפקחו, וכמו בחלום הוא אמר לי שהספר בבית, וכך היה. בחדר השינה, על המיטה, היתה מונחת סלסלה ורודה ובה שרידי הספר הלחים, מדיפים ריח עז של שריפה. נסענו במהרה לפח האשפה השרוף, בו נמצאו שרידי התיק שאבד. הצלתי כל מה שיכולתי מן הפלסטיק החרוך שהתקשה. פגשתי את יוסי, אדם צנוע, צדיק, סירב לקבל תגמול בעבור האבידה שמצא. נזכרתי בקפקא שביקש שכתביו יושמדו, ולא נענה. הרהרתי בדברי קהלת: "הבל הבלים הכל הבל", חשבתי על שריפת הספרים בברלין, ועל כך שיאנוש קורצ'אק נשאר עם הילדים עד המוות, עותק של ספרו 'קאיטוש המכשף' הגן על ספר הרישומים שלי מכליה.

העובדה שהספר אבד, נשרף, נמצא וניצל, גרמה לי לחוש כאילו היה זה אישור לפועלי, אישור אלוהי, אם תרצו. כאילו כוחות הטבע התערבו וסייעו לי לגמור את מלאכתי. כך אני מאמין.

  1. 1
    יום שבת 04.12.2010, 17:11

    כשאתה עומד למבחן אכזרי אתה לא יכול לחשוב שהוא חסר תכלית הרי בעצם המחשבה עליו כחסר תכלית הורדת את הסיכוי לעבור אותו בהצלחה ב50 אחוז. כשיש מבחן יש לעמוד בו בגבורה על אף הקושי ולא לאבד אמונה אפילו לא לרגע
    שבוע טוב

  2. 2
    שפרה מתל אביב
    יום ראשון 05.12.2010, 8:42

    בהנחה שהסיפור אמיתי (למרות שהוא מריח קצת כמו "השרוף", אבל תסלחו לי על הציניות)-
    לי הוא מרגיש מיותר.

    לכותרת כמו "נשרף לי הסקצ'בוק" חסר אמנם את הפאתוס של הסיפור הנלווה, אבל אז היה יכול הרישום לדבר בעד עצמו במקום להפוך לאילוסטרציית
    "show and tell"

  3. 3
    אבנר פינצ'ובר
    יום שני 06.12.2010, 15:13

    אני דווקא מזדהה בטירוף.

  4. 4
    שפרה מתל אביב
    יום שני 06.12.2010, 15:35

    באמת? קשה לי עם הפאתוס ועם עירוב "אלוהים" או גורמי הטבע בכל עניין.
    לפי ההגיון שמציאת שרידי הספר הם "אישור אלוהי", האם אין גניבת ושריפת הספר מלכתחילה "שלילה אלוהית?" (שלא לומר מציאתו בפח האשפה)
    (אנחנו מדברים על אותו אלוהים ששרף לעצמו 11 ספרי תורה לפני חודשיים בבני ברק ועוד בשמחת תורה… לא נראה לי שהוא למד לשלוט לגמרי בפונקציה הסלקטיבית של יסוד האש)

    הסיבה שהזכרתי את "השרוף" (א.ק.א. חיים צינוביץ) היא שלפעמים, כשסיפור הרקע כל כך גדול- הוא מסרס את היכולת להתייחס ליצירה. תכלס יצאתי די זונה על ההתייחסות הצינית שלי לעבודה שהיוצר שלה העיד שנבעה מכל כך הרבה כאב. אני רואה בזה מעשה דיקטטורי של האמן שמכריח את הצופה להביע הזדהות, אחרת הוא מניאק.

  5. 5
    אבנר פינצ'ובר
    יום שני 06.12.2010, 17:31

    שפרה – אני קראתי קודם כל את הטקסט "רותם מקריית גת" ואז ראיתי את העבודה, ורק אח"כ קראתי את הסיפור על הסקצ'בוק השרוף. רק עכשיו בכלל שמתי לב שהסיפור הזה מופיע מתחת לרישום, לפני כן ראיתי אותו רק בעמוד התגובות.

    כך שיצא שראיתי קודם את היצירה, ומשהו הפליא אותי: בד"כ כשאני רואה שולי דף שרופים זה קיטש או מחליא והפעם איכשהו זה הסתדר לי. ותהיתי למה פתאום מישהו שורף לי קצוות של רישום וזה בא לי נכון. והרישום עצמו לא היה גדול בעיני אבל חלקים בו (ישו בצד שמאל למעלה, התינוק בצד ימין למטה, הכיתובים – שניהם) וגם העומס של הקומפוזיציה – הדחיסה הזאת, נגעו בי, והתחברו לי עם הטקסט על "רותם מקריית גת".

    ואז הגיע סיפור השריפה ולא יותר מדי שינה – בעיקר עורר הזדהות עם האובדן הכפול. ואלהים היה רק חלק קטן בתוך הסיפור הזה, עבורי.

    אני מבין מה את אומרת על הדיקטטורה האפשרית של האמן – אבל במקרה זה פשוט לא הרגשתי כך.

  6. 6
    שפרה מתל אביב
    יום שני 06.12.2010, 18:09

    אני מסכימה איתך לגמרי לגבי התגובה הראשונית לרישום. איכשהו הסתדר גם לי שהקצוות שרופים. יש ברישום כולו משהו שמעביר היטב תחושה של שאול, או של יום הדין.

    כשחושבים על זה- יש התאמה מעניינת בין העומס הוויזואלי ברישום והעומס המילולי בטקסט (והעומס התגובתי שלי :))

    בכל אופן, קראתי שוב את התגובות הקודמות שלי ואני מבקשת להתנצל בפני רותם מקרית גת אם נסחפתי כאן טיפה. הכל לשם הדיון, חלילה לא התכוונתי לפגוע.

  7. 7
    אבנר פינצ'ובר
    יום שני 06.12.2010, 21:29

    שפרה – מעניין. הרישום אגב מזכיר לי קצת את הרישומים של אסי משולם – המילוי של הדף והשילוב של טקסט. כמובן יש גם הרבה מאד שוני…
    [img]http://www.juliemgallery.com/_Uploads/dbsPhotoGallery/RirM.jpg[/img]

  8. 8
    יום שלישי 07.12.2010, 4:58

    אני מסכים עם שפרה .הפומפוזיות של הטקסט מפריעה להתבוננות (שלי) בדף, גם אם היא תמימה וגם אם היא מכוונת ומודעת.

  9. 9
    יום שלישי 07.12.2010, 21:38

    אוף שיפרה, את תמיד כל כך צינית וקרה. אולי תפתחי את ליבך קצת ותתני לשמש לחמם.
    לא הכל מניפולציה. יש גם רגש אמיתי לפעמים, יש אמירה אותנטית לפעמים. וגם אם את לא יודעת אם זו מניפולציה או אמיתי – לכי על האופציה השניה מפעם לפעם. זה יותר מעניין.
    את כמו הגרוק מארץ החיות המוזרות.

  10. 10
    יום שלישי 07.12.2010, 22:12

    אני אוהבת את הרישומים, מזכירים לי את רוברט קראמב, שזה דבר טוב.
    גם מעניין הדיון שנוצר פה, גרם לי לחשוב (הידד אנטייטלד!).
    האם זה משנה אם הסיפור אמיתי או לא?
    אכן יש פה תחושה של פיקציה. אולי בגלל הקצוות השרופים שמזכירים את התעודות המזוייפות שהיינו מכינים בתור ילדים מנייר בטקסטורת קלף.
    אבל זה דווקא נחמד בעיני. אפילו לא יודעת למה…
    והטקסט הפומפוזי לא גרם לי לרחם על הבחור. מוזר שעבודה אחת מעוררת רגשות שונים כל כך.
    איכשהו העבודה הזאת שיעשעה אותי קצת. שזה אולי אומר עלי דברים לא טובים.

  11. 11
    שפרה קורנפלד
    יום שלישי 07.12.2010, 22:22

    הי יואב, נאלצתי לבדוק בויקיפדיה- לא גדלתי על המומינים לצערי. אבל הגדרת הגרוק הצחיקה אותי בהקשר:
    "היא אינה רעה מיסודה, ותמיד מחפשת חברה וחום, אך בשל מראהּ החיצוני היא מביאה להרתעות מפניה. היא נוהגת להתיישב על מדורות בוערות כדי להתחמם, דבר הגורם מיד לכבייתן."

    אני נוטה להתרגש דווקא כשלא מתאמצים לרגש אותי בכוח.
    ואני ממש לא מסכימה ממך, כשזה מגיע לדיון- האופציה השכלתנית/ביקורתית הרבה יותר מעניינת. אחרת הדיון הזה היה נגמר בתגובה השניה שהיתה קובעת "אכן קורע לב. אחלה רישום". למשל.

  12. 12
    אבידן
    יום רביעי 08.12.2010, 12:40

    שימו לב לקמבק שעושה הקלף השרוף לאחרונה

  13. 13
    עפר כהנא
    יום רביעי 08.12.2010, 22:24

    מכיר את האיש. הוא לא יודע לשקר. לא שמע על האפשרות הזו.

  14. 14
    אבנר פינצ'ובר
    יום רביעי 08.12.2010, 22:42

    עפר – זה מרגש איך שניסחת את זה. ושוב אני מזמין את טליה ואברהם, לכשהזמן יהיה מתאים, לארגן מפגש אנטייטלד – אני מתחיל להרגיש קשור לאנשים פה.

  15. 15
    יום רביעי 08.12.2010, 23:21

    אבנר היה מפגש אנטייטלד, ממש לא מזמן היה ערב של החושבים והעושים. היית חסר לנו. למפגש הבא שיהיה בעתיד בהחלט נשמח שתבוא. אנטייטלד זה לא אנטייטלד בלעדיך ♥

  16. 16
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 09.12.2010, 1:26

    ♥ :)

  17. 17
    עפר כהנא
    יום חמישי 09.12.2010, 7:10

    ————————————————————
    אבנר, במפגש בו לא היית, הסתובבו שמועות שאתה דמות שאברהם בדה מליבו.
    ——————————––––————————

  18. 18
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 09.12.2010, 12:28

    חח… מה, פסאודונים של אברהם לתגובות באנטייטלד? :) מרגיש מוזר להיות דמות דמיונית. תראו מה הווב 2.0 עשה לנו…

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…