קודאק מומנט

תמיד אהבתי לצלם. אולם, על אף החיבה העזה לתוצאה הסופית, מעולם לא חיבבתי את התהליך ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לסוג המצלמה שאיתה אני מצלם. כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הנוכחית שלי, לפני שלוש שנים, לא קניתי את המצלמה הכי משוכללת, הכי טובה, או הכי נוחה לשימוש; קניתי את המצלמה הכי יפה (בצבעי בורדו מטאלי). בשנתיים הראשונות הייתי מאד מרוצה מהמצלמה והיא שירתה אותי נאמנה. עם הזמן הסתבר שמעבר לעובדה שהיא הייתה הכי יפה היא גם הצליחה להפיק תמונות לא רעות בכלל, ששוכנות מאז ועד היום בשקט ובשלווה, מבלי שאף אחד יפריע את מנוחתן, בחשבון הפליקר שלי ובנבכי ההארד דיסק של המחשב הנייד.

איפה היא לא ליוותה אותי? מרקש, סנט פטרסבורג, הלסינקי, פריז, ניו אורלינס ועוד ועוד, מספקת עדות ויזואלית לזכרונות הטובים מהטיולים ברחבי העולם. בשנה האחרונה הפסקתי לצלם, למרות שלא הפסקתי לטייל; להפך. רק בחצי השנה האחרונה ביקרתי בבאזל, מילאנו, טורינו, ברצלונה, טוקיו, לונדון וניו יורק. אם בעבר חזרתי מכל ביקור שכזה עם כמה מאות תמונות, פתאום הבנתי שכבר אין לי צורך בצילום. אפילו כששהיתי במשך שבועיים בטוקיו, חוויה יוצאת דופן לכל הדיעות, המצלמה נשארה בתיק ולא יצאה החוצה. התחושה שמילאה אותי הייתה שהכל כבר צולם: הילדות היפניות בהראג'וקו עם התלבושות המגוכחות, שלטי הניאון הבוהקים על גורדי השחקים של שינג'וקו, ונחשולי האדם במעבר החצייה המפורסם שבשיבויה.

כשחזרתי מטוקיו דפדפתי באלבומי התמונות שבמחשב, ומהר מאד הבנתי שגם להם במידה מסוימת אין תכלית. האובססיה של התיעוד נמצאת בכל מקום. עוד ועוד ועוד תמונות, בכל מקום כולם מצלמים, כמויות בלתי נתפסות של מידע עוברות מהמצלמה למחשב, מהמחשב לרשת. אני עורך ניסוי קטן: מחפש בפליקר תמונות של טוקיו, וחיש קל אני מוצא תמונות שגם אני הייתי יכול לצלם. האם אני מרגיש כלפיהן אחרת? לא בהכרח.

ההחלטה הלא מודעת להפסיק לצלם היא רק תגובה אפשרית אחת לאינפלציית הדימויים שיצרה מהפכת הצילום הדיגיטלי בשנים האחרונות. יש מי שכמוני, הפסיק לצלם, ויש מי שמעלה כל יום עשרות תמונות לחשבון הפייסבוק שלו; יש מי שמסתפק במכשיר הטלפון הנייד שלו, ויש מי שעורך סקרים ובוחן מצלמות דיגיטליות לרוב. יחד עם זאת, דבר אחד משותף לכולם: כמעט ואף אחד כבר לא מדפיס תמונות. לא משנה ערכן הרגשי, לא משנה שאין להן גיבוי, לא משנה שהתמונה המשפחתית האחרונה שתלויה בבית צולמה לפני כמה שנים.

אז למה כולם מצלמים כל כך הרבה כל הזמן? לשמחתי הרבה ולמזלי הרב כשאני נתקל בשאלה שמעניינת אותי אני יכול להכין כתבה. נפגשתי עם צלמים, אנשי אקדמיה ואמנים ולהלן המסקנות שהופיעו גם בכתבה שהתפרסמה במוסף הארץ ונכתבה בשיתוף עם חגית סעד.

התשובה הפשוטה היא כי אנחנו יכולים – זה פשוט, זה זמין, לכולם יש מצלמה, זה לא דורש מאמץ וזה בחינם. הטענה שלי אבל היא אחרת, לכאורה רציונאלית וליניארית: אם יש מקום ידוע ומפורסם שהרבה אנשים צילמו אותו מיליון פעם בכל זוית, אני יכול למצוא את מה שאני רוצה באינטרנט. אבל הצורך שלנו לצלם הוא אחר. אנחנו מתעדים רגע כדי שנוכל לחזור אליו, למרות שמבחינה סטטיסטית אנחנו כמעט אף פעם לא חוזרים אליו. יש נתונים שמראים שתמונה שצילמנו ושמנו אותה, במחשב נחזור להסתכל בה סטטיסטית פחות מפעם אחת. כלומר, גם מה שצילמנו לא נחזור אליו. ולא רק שלא נחזור אליו, גם לא נדפיס אותו. כמעט ואף אחד כבר לא מדפיס תמונות – לא משנה ערכן הרגשי, לא משנה שאין להן גיבוי.

ומתי אנשים מבינים שהם לא מדפיסים תמונות? כשקורית הקטסטרופה; והיא קורית. אין מי שלא נמחקו לו תמונות לפחות פעם אחת, או לא מכיר מישהו שהאסון בא לפתחו: הארדיסקים שנמחקו כשהמחשב פורמט, טלפונים שאבדו והכילו תמונות סנטימנטליות, חשבונות פייסבוק ופליקר שנחסמו, מצלמות שבזמן מעבר התמונות למחשב החליטו לשווק חיים. היסטוריות שלמות נמחקות ואיש אינו עושה דבר. תנו לי לנחש שגם אתם לא מגבים את החומרים שלכם מדי יום.

אז אם אנחנו לא מגבים, למה הפסקנו להדפיס תמונות? יש לשאלה כמה תשובות אבל אני חושב שהדבר נובע בעיקר משתי סיבות. אחת – למה לפתח אם אפשר להעלות לאינטרנט? זה הרבה יותר פשוט. השנייה – מספיק לנו לדעת שהתמונות נמצאות במחשב או בפליקר. מספיקה המחשבה או הידיעה שאנחנו יכולים לגשת לאינפורמציה, גם אם אנחנו אף פעם לא עושים את זה. וזה מה שבאמת עניין אותי בכל הסיפור – אנחנו יותר ויותר סומכים על הזכרון הדיגיטלי ופחות ופחות על הזכרון ה"פיזי" (אם אפשר לקרוא לזכרון כמשהו פיזי).

אבל הזכרון הדיגיטלי לא חף מבעיות. הבעיה הראשונה היא שבכל כמה שנים צץ פורמט אחר. די להזכיר את דיסק הפלופי כדי לעורר חיוך נוסטלגי. מי ערב לי שהדיסקים שאני צורב עליהם את המידע כיום יפתחו בכלל בעוד 5 שנים? שפורמט הג'יפג יהיה רלבנטי בכלל? שאלה אחרת היא איפה לגבות? על דיסק-און-קי או ברשת? על מה אנחנו סומכים? האמון והבטחון שהזכרונות האלו נמצאים היכנשהו, כזכרון דיגיטלי, יגדל. אולי לא בדורנו, אבל זה יקרה. ופה לפער בין הדורות יש משמעות: אחד המרואיינים לכתבה סיפר על הילדים שלו שיודעים שאלבום התמונות שלהם נמצא ביוטיוב ובפליקר; הוא לא פיזי. יש להם אמון מוחלט בעולם הדיגיטלי.

שאלה מעניינת אחרת עלתה בעניין הגבול שהולך ומטשטש בין הזכרון האישי לקולקטיבי: האם זה משנה אם אני צילמתי את התמונות? אם אני זוכר משהו והוא עושה אותי מאושר ומרוצה, אולי זה לא משנה של מי הזכרון? אני ממילא זוכר חוויות מתמונות של אנשים אחרים, מדימויים שאנשים אחרים צילמו, שמופיעים ברשת או בטלוויזיה. מבחינה טכנולוגית אנחנו שם; הזכרון המעונן שממנו נשלוף את כל הזכרונות כבר קיים.

מצד שני, עדין את רובנו מעניין הזכרון האישי, לא רק הזכרון הקולקטיוי: מה לבשנו בטוקיו, מה קיבלנו מתנה, מה הופך אותנו למיוחדים ומה מייחד אותנו. מה הזכרונות שחשובים לנו – מה אנחנו שומרים, מה אנחנו זורקים, מה אנחנו שמים בינתיים בצד. הפן של הזכרון הוא חלק מאד גדול ממה שמייחד אותנו בעיני עצמנו. אותו רגע מיוחד שלכאורה היה רק שלנו.

כולנו מכירים את המושג "קודאק מומנט", שמגדיר את הרגע האחד והמיוחד. נדמה שהיום הרגע הזה כבר לא קיים: כולנו חיים בקודאק מומנט אחד גדול, כולנו "מחוברים". חברת קודאק מצידה מנסה לשמור על הרלבנטיות של המושג וכפי שגיליתי לאחרונה בניו יורק, הפכה אותו – בנסיון נואש – ל"So Kodak Moment". היא מנסה להעלות את סף הריגוש של החוויה המתמשכת, כי כשהכל "קודאק מומנט" אחד גדול, צריך להגדיר מחדש את הרגע המכונן עוד יותר.

מעניין יהיה לעקוב אחרי הדור הצעיר יותר. נדמה שילדים היום רגילים לזה שהם מתועדים כל הזמן, ושהצורך שלהם לדלות זכרון מהעבר הוא פחות דומיננטי משלנו. הם מקבלים את התיעוד הזה ומאמצים טכנולוגיות חדשות באופן טבעי יותר. הדוגמה הבאה ממחישה את זה בצורה מוצלחת: היה מי שסיפר שהבן שלו לקח תמונה פיזית וחיפש בשיא הטבעיות איפה לוחצים להעביר הלאה. ככה, בשיא הטבעיות.

(ואם כבר הגעתם לפה, הנה הכתבה בעברית, הנה הכתבה באנגלית, והנה אני ביוטיוב מעביר הרצאה בת 11 דקות על הנושא בערב הראשון של 11:11 שארגנו גיא חג'ג' ואסף שגיא).

☼ עוד מאת יובל סער ← תיאור גרפי

  1. 1
    יערה קידר
    יום שלישי 23.11.2010, 9:16

    אם היה לך פייסבוק הייתי שמה לך את זה על הקיר הבוקר:
    http://www.youtube.com/watch?v=wZpaNJqF4po

  2. 2
    יום רביעי 24.11.2010, 11:32

    יובל, תודה. מאמר מעניין,
    אבל אף אחד לא מבטיח לך שתמונות מודפסות יישארו. ישנן לא פחות סיבות לאיבוד זיכרון מודפס מהסיבות לאיבוד זיכרון דיגיטלי. (רעידות אדמה, דליקות, הצפות, ג'נוסייד…)
    מעניין להסתכל על דור ניצולי השואה, שהרבה מהם היו צריכים לבחור תמונה אחת או שתיים שתייצג את הזיכרון שלהם מתוך אלבומים שלמים שנשארו מאחור.

  3. 3
    אבנר פינצ'ובר
    יום רביעי 24.11.2010, 19:12

    3 הערות על המצב:
    1. לפעמים אנשים מצלמים כדי לא להיות נוכחים. הרבה פעמים זה קורה בימי הולדת בפאב. פתאום אתה מרגיש שאף אחד לא נמצא וכולם עסוקים רק בלתעד, את מה? את מה שלעולם לא יקרה, את כל מי שהיה שם אך כלל לא היה שם. מדבר אל מישהו?

    2. שמתם לב פעם להבדל בין אנשים שמצלמים נופים (לא חשוב אם אורבאניים או טבעיים) לבין אנשים שמצלמים את עצמם באותם נופים? יפנים לרוב חייבים תמונה של עצמם באותו נוף. שאר העולם מתחלק לאלו שכך ואלו שכך.

    3. לאחיינית שלי קוראים שיבויה (והיא אשכנזייה 100%). איזה שם יפה, לא? (זאת נאמר במסגרת הפינה של בואו נתחיל להכיר אחד את השני ולא להיות רק מגיבים/עושים/חושבים)

  4. 4
    יום רביעי 24.11.2010, 19:46

    נדב:
    אתה צודק לגמרי. הפתרון הוא כנראה גם וגם וגם, לא להסתמך רק על גיבוי מסוג אחד.

    אבנר:
    גם אתה צודק… מעניין באמת מה ההבדל בין אלו שמתעדים את עצמם בנוף לבין אלו שמתעדים רק את הנוף מבחינת השארת החותם על המקום וההשפעה על הזכרון.

    ויערה:
    מקסים. והנה, אפשר גם בלי פייסבוק…

  5. 5
    אבידן
    יום רביעי 24.11.2010, 21:56

    נדב תסלח לי אבל אתה טועה.
    כל הסיבות שציינת יכולות לפגוע באותה מידה גם זיכרון דיגיטלי.
    ואם תוסיף לזה את הסכנות שעומדות בפני זיכרון דיגיטלי (השחתה, וירוס, האקר טורקי, פולס אלקטרומגנטי…) ותבין שזיכרון דיגיטלי יותר רגיש.

  6. 6
    ענת ספרן
    יום חמישי 25.11.2010, 12:43

    טיול בחו"ל בדרך כלל עמוס בחוויות להן שותפים כל החושים. אנחנו עוברים למין מצב קליטה אינטנסיבי וסופגים כמויות של אינפורמציה, רגשות ותחושות. מבחינתי הצילומים משמשים כנקודות ציון, כמשמרי זכרונות אישיים, כיומן תזכורות. אני בטוחה שאם הייתי שואלת אותך ביומך החמישי בטוקיו מה עשית יומיים קודם, לא היית מסוגל לענות או שהיית מציין רק חוויה אחת או שתיים מתוך כל הדברים שראית וחווית באותו יום. אם היית מצלם ומדפדף בצילומים מלפי יומיים היית נזכר בכיסוי הביוב המצחיק שראית באמצע המדרכה, או קערת הקרמיקה המצוירת שהתפעלת ממנה בחלון ראווה קטן… רגעים קטנים, שנבלעים תחת הרגעים הגדולים, ושהצילום יכול להציל לפעמים.
    ונקודה נוספת – אמנם יש המון תמונות באינטרנט של ה-כ-ל אבל אם היית רוצה לשים פה בבלוג תמונה שלא אתה צילמת, היית חייב להתחשב בזכויות היוצרים של הצלם (לשלם או לגנוב).

  7. 7
    יום חמישי 25.11.2010, 12:52

    את צודקת אבל זה קצת יותר מורכב: האם אנחנו חוזרים לתמונות. כלומר, תיעדנו את הרגעים הקטנים, אבל בשביל מה, אם המחקרים מראים שאנחנו לא חוזרים אליהם. וגם אם לא הייתי מסוגל לשחזר הכל – האם באמת צריך לשחזר הכל? למה לא להסתפק במה שנחרט בזכרון, ברגע המשמעותי האחד?

    ולגבי זכויות היוצרים – גם פה את צודקת אבל אני מניח שמי שרוצה לארגן לעצמו אלבום תמונות פרטי, זכויות יורים זה לא בדיוק הדבר שעומד בראש מעיניו. לא שזה אמור להיות ככה אבל נדמה לי שצריך להפריד בכלל בעניין זכויות יוצרים בין שימוש אישי ופרטי לבין שימוש מסחרי או ציבורי.

  8. 8
    ענת ספרן
    יום חמישי 25.11.2010, 13:31

    בד"כ אנחנו חוזרים לתמונות ממש כשחוזרים לארץ, כשמשתפים קצת עם חברים ואח"כ הן מעלות אבק וירטואלי. אבל, אולי יום אחד אחפש משהו בארכיון ובמקרה אפול על תיקייה ישנה עם תמונות מלפני שבע שנים ששכחתי מהן לגמרי ולרגע אחד קטן אזכר בהן. אתה בעצם מבטל כל אפשרות למקריות הזאת להתרחש.
    ולגבי הזכרונות – לעולם לא נוכל לשחזר הכל כמובן וגם אין צורך, אבל לזכרון שלנו יש דרכים משונות משלו לפעול ולפעמים דווקא הרגעים שנחרטים בזכרון הם לא חשובים, ואלה החשובים באמת-נשכחים… או במילים אחרות אי אפשר לסמוך על הזכרון שלנו (כמו שאי אפשר לסמוך על ההארד דיסק).
    בענין זכויות היוצרים – דברתי לחלוטין מנקודת מבטי (וזאת של רבים מהאנשים המסתובבים פה באנטייטלד) של יוצרת, כותבת ומשתפת בכלל…

  9. 9
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 25.11.2010, 13:33

    אני עם ענת בקטע הזה. למרות שלפעמים צילומים של אחרים באינטרנט/מאמר בעיתון/אבן על חוף הים יכולים לעורר את אותה השראה שצילום ששכחנו מעלה בנו. אבל לפעמים צריך גם את הצילום שלנו.

  10. 10
    יום חמישי 25.11.2010, 13:36

    חס וחלילה מבטל – פשוט שואל שאלות.

    אני חושב שצריך להפריד בין רבים מהאנשים שמסתובבים פה באנטייטלד – היוצרים – לבין רוב האנשים, שבהם בגדול עוסקת הכתבה. ברור שמי שעוסק ביצירה הצורך שלו בתיעוד ובצילום הוא אחר.

    ניסיתי להעלות מחשבות עקרוניות שנכונות לכלל האוכלוסיה, אבל אני חושב שהן רלבנטיות גם – ואולי במיוחד – ליוצרים. למה אנחנו מצלמים? למה אנחנו מתעדים? האם אנחנו באמת חוזרים לתיקיות המאובקות? ואם כן – אז למה? או מתי? אני ממש לא מנסה לבטל את הצורך הזה. אני פשוט חושב שיש משהו בסיסי שהשתנה שקשור לכמות ולקלות של תהליך התיעוד.

  11. 11
    ענת ספרן
    יום חמישי 25.11.2010, 13:51

    בודאי, מבינה לגמרי, וכל הנושא הזה מרתק ומעסיק אותי אישית כבר הרבה זמן…

    פעם קראתי תאוריה מענינת על תיירים יפנים – שמצלמים ללא הכרה – שהם פשוט לא יודעים להיות בחופש. הם כל כך רגילים לעבוד כל הזמן וחייבים למצוא לעצמם עיסוק ומטרה גם בזמן החופשה וכך הצילום הופך לסוג של עבודה.

    יש בזה משהו.

    אני בכל אופן מחכה למצלמת הריחות הראשונה שתצא לשוק ואז כל הענין יתחיל להיות באמת מענין…

  12. 12
    יום חמישי 25.11.2010, 14:04

    מצלמת ריחות…

    now your'e talking

  13. 13
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 25.11.2010, 16:26

    מעניינת מאד התיאוריה על התיירים היפניים – זה ממש מתחבר לי עם התחושות לגבי הצילום בפאב במסיבות יום הולדת.

  14. 14
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 25.11.2010, 16:27

    אברהם, טליה – סחטיין על העיצוב החדש של עמוד הדיון, זה מרגיש טוב.

  15. 15
    שפרה קורנפלד
    יום שבת 27.11.2010, 14:21

    כמה מחשבות:
    בעידן התיעוד והשיתוף המוחלט- נדמה לי לפעמים שאנשים בוחרים חוויות לפי איך שהן יעברו מצלמה. (האם דיברנו כאן כבר על פרופ' דניאל כהנמן ועל האני-החווה לעומת האני-הזוכר? אם לא- תגידו, כי זה שווה מחשבה)

    לגבי תמונות מודפסות vs. דיגיטליות- איבדתי 5 שנות תיעוד מצולם כשנגנב לי הלפטופ. לעומת זאת, כל תמונות הילדות שלי בריאות ונושמות עדיין בקופסאות נעליים על מדף בארון.

    וציטוט בשביל אבנר- לגבי החברים בפאב:
    אני מכיר אדם
    שצילם את הנוף שראה
    מחלון החדר שבו אהב
    ולא את פני זו אשר אהב בו.
    (יהודה עמיחי)

  16. 16
    יום שבת 27.11.2010, 17:17

    יצא לי לחשוב המון על הנושא הזה, בגלל שאני מתעדת כרונית.
    לאחרונה מצאתי שבמקום לברור בין הצילומים ולהחליט אלו הם הטובים לשיקוף הרגע ולשליחה במייל, עדיף לי לזרוק את כל הסנפשוטים ללא מיון לאיי פוטו לשים פס קול שאני אוהבת שמשקף את הרגע. פתאום נוצר סרט סטילס שכולל גם את התמונות שהן לא בפוקוס ואת הרגעים הלא פוטוגניים. יש לי חיבה גדולה לתמונות המפוקששות האלה, דוקא בגלל שאני יודעת שכשאני מסתכלת על אלבומים ישנים של הוריי – אלה הצילומים שאני נמשכת אליהם … במקום שהעבר יהיה קפסולה קפואה ויפה, לפתע יש פרט בצילום שהופך אותו לנגיש ואנושי… עוד מקום שהטכנולוגיה מצליחה להפתיע בו.

  17. 17
    אבנר פינצ'ובר
    יום ראשון 28.11.2010, 17:26

    שפרה, תודה, איזה יופי של ציטוט. כואב…

  18. 18
    יום ראשון 28.11.2010, 22:18

    א. גם אני מתחברת לתחושה של ענת של הכוח שבפעולת הצילום עצמה ב"שימור הרגע" וביכולת שלנו לבחון סיטואציות מסויימות דרך אלמנטים ויזואליים ספציפיים. כשאני מצלמת אני עושה בחירה של צבע קומפוזיציה, חוויה מסויימים – אני מקפיאה אותה במצלמה ועוצרת את אותה שנייה לנצח. אם עצרתי לשנייה, הדלקתי את המצלמה, כיוונתי, וצילמתי (ובדרך כלל – צילמתי שוב, למקרה שלא יצא טוב), בעצם "התאמצתי" למען שאותו הרגע ישתמר אצלי בזכרון ולאו דווקא באלבום התמונות.
    ב. למרות שהעבודה שלי ברובה מול המחשב, ואני מתעדת כרונית, עדין לא מצאתי תחליף לישיבה האינטימית עם אלבום תמונות ישן. משהו בדפים המתפרקים, בתמונות החסרות (שבכל פעם שהתבקשנו מביה"ס להביא תמונה של… הוצאנו ולא החזרנו), בחוויה שאפשר לשבת מחובק עם מישהו ולחוות את כל העבר רחוק או קרוב מחדש.
    תמונות שלא הדפסתי כבר לא נמצאות על המחשב (בערך כל 3 שנים מפורמט) וכך מתפספסות להן שנים בזכרון, אולי לא האישי – אבל המשפחתי-קולקטיבי. הזכרונות שתיעדתי מקבלים חיי נצח כשהילדים שלי מעיינים באלבום התמונות שלי.

  19. 19
    יום רביעי 01.12.2010, 17:10

    שפרה:
    אני לא זוכר שדיברנו על על פרופ' דניאל כהנמן ועל האני-החווה לעומת האני-הזוכר אבל זה נשמע שמו משהו שהייתי שמח לקרוא עליו, ואולי אפילו גם לכתוב. זה נשמע כמו יופי של רעיון להתחלה של כתבה…

    נורית:
    אני חושב שרוב האנשים היום לא ממיינים אלא פשוט שופכים הכל למחשב. למי בכלל יש זמן למיין מה טב ומה לא? ממילא הכל שם, אז למה להחליט אם לא חייבים.

    יעל:
    סעיף אלף שלך הוא אכן לב ליבו של העניין. בעצם הקליק אנחנו צורבים משהו בזכרון, או הופכים רגע מסוים ל"שווה" יותר מהאחרים. השאלה עד כמה אנחנו בררנים בקליקים, עד כמה הדבר הזה הוא אכן מאמץ שלכולנו יש מצלמות נגישות כל כך בכל דקה ודקה.

  20. 20
    יום שבת 04.12.2010, 22:08

    ועוד משהו קטן. קצת באיחור אבל עוד חומר למחשבה. בשבוע שעבר התפרסם בגרליה ראיון עם הצלם ג'ף וול שמתחיל כך:
    ג'ף וול, אחד הצלמים החשובים בעולם כיום, מצהיר כי קודם כל הוא לא מצלם. "אני מתחיל מלא לצלם", הוא אומר. "אם אני רואה משהו ברחוב – אני לא מצלם אותו. אבל הוא לא נעלם. אני זוכר את זה ואז אני עוסק בשאלה מהו זיכרון".
    וככלל כדאי לקרוא את הראיון. הנה לינק:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1200690.html

  21. 21
    טל דרורי
    יום שישי 08.07.2011, 23:39

    הרגע שאני צילמתי אינו דומה לרגע שאתה צילמת או שמישהו אחר צילם. כשאני מסתכל על תמונה שאני צילמתי, גם אם אמצא תמונה זהה אחד לאחד באינטרנט, אני עדיין אעריך יותר את התמונה שלי כיוון שאני יכול לראות את האור שחשבתי עליו לפני שחשפתי, את הצבעים המיוחדים שמשכו אותי ואת הניגודיות המעניינת. את כל הדברים האלה אני לא אראה באף תמונה אחרת.
    בנוגע לאינפלצייה של הדימויים, תחום חדש ישן שהתפתח הוא הלומוגרפיה. גם אני התחלתי לחוש בשנים האחרונות אינפלצייה מטורפת ולכן פניתי לתחביב הזה שמצליח להפיק תמונות יפות לפליא ודימויים מעניינים, אף על פי שהוא מעוד לצלם כמה שיותר.

    תודה על הכתבה!

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…