את יונית נעמן

על לשון וסרחון

מה אתם יודעים, המרחב הוורבאלי שלי ברגרסיה זוחלת, ויעידו על כך חמש המילים האחרונות. זה עברית זה? אם במקרה תהיתן איך הלשון שלי קשורה לאנטייטלד, ולא כדי לעורר במי מכם מחשבות לא כשרות, אנמק לכם בשפה רפה שהיא עצמה אחד מכלי העיצוב החדים ביותר בנמצא, אם לא החד שבהם. תשאלו את ויטגנשטיין.

קראתי השבוע סיפור של עגנון, ונזקקתי למילון, כי לא ידעתי מהי שִׁירָאִים. במרחק קליק גיליתי שזו משי בלשון חז"ל, ותוך כדי כתיבה אני מוצאת את עצמי תוהה איך היה עולם התרבות מגיב לשיראים קליינשטיין. לא שאני מבקשת לטעון שאני מדברת עגנונית ביומיום או שמעולם לא נזקקתי למילון תוך כדי קריאת עברית. זה לא. אבל התקרית עם עגנון חברה לרצף תובנות מתסכל משהו אם כי לא בלתי משעשע.

שמתי לב שבזמן האחרון אני אומרת יותר סבבה מכל הידד, נפלא, יופי, נהדר או מצוין שביטאתי בימי חלדי. למעשה, אני שואלת סבבה ועונה SBABA, וזוהי רק אחת מהסיבות לשימושיות המילולית שיש לה ביג טיים. ואם טיים איז מאני והמלאכה גם ככה, אז למי איכפת מאטימולוגיה, ולמה להמציא גלגל כשהסבבה כבר מסובבת את כל השפתיים ברחבי העיר. אני מתה על סלנג, אבל יוצאת מהדעת כשמסביבי מצֵרים את בניין הפעיל, כשאומרים אֶזְבַּרְתִּי במקום הeeסברתי. מתה.

פעם פגשתי במסגרת סמינר פלסטיני-ישראלי נשים צעירות ממני בחצי דור, שידעו ללהטט קסמים לשוניים שהילכו עליי משהו משהו. תכל'ס היה אצלן בסוף משפט, בתפקיד תחבירי של מענה מאשר, כמו ואללה, אבל עם ניחוח של רגבים. בימים ההם ניסיתי בכל כוחי לאמץ את התכל'ס אבל כשלתי. כשיצא לי זה נשמע מאולץ, וברמת התודעה לא הצלחתי להיפטר מהדימוי העמלני של תכל'ס בשטח, שנטחן בשיח הצבאי עד מים. כאילו, בתיאוריה זה יופי אבל תכל'ס בשטח זה לא עובד. עברו אי אילו שנים, ולמרות שהקיום הנרפה שלי מוכיח שהתכלית דווקא לא חברה, הנוסח היידישאי שעוּבְרַת למרחבי הישראליות בכמה גלגולים נשפך ממני בכיף על כל שעל – לפני, אחרי, תוך כדי. תכל'ס. עד שהצלחתי להטמיע, זה בטח כבר מזמן לא במודה. תכל'ס.

חרף היותי חננה של לשון עברית, אני באמת חולה על סלנג. הכי כיף כשהוא נולד במקרה. עוד יותר כיף, שמילה שנדמה למישהי שהיא המציאה, מתגלגלת בעולם מתוקף עצמה ומשמשת דוברים שראו כי טוב. אז לפני כמה זמן התעוררתי להצפה של הביוב הלשוני עם שם התואר מסריח, שמצחֵן כל חלקה טובה. המו"מ מסריח, מסיבות התה מסריחות, המהדורה מסריחה, שלא לדבר על ישראל ביתנו. לאן נעלמו הרפש, הנבלה, העוולה, האיוולת, הטינופת, ההשחתה, העיוות, המהתלה, הפארסה, הייאוש, הפחד, הכזבים. אין. השפה מסתרחת והעולם שותק. נחמת מעט ביחס לפנים האחידות שלובשים כל הביאושים כולם בלשוני המתדלדלת נמצאה לי שוב במילון. האחרון אֶזְבִּיר לי, שבלשון חז"ל סרחון הוא קלקול, בעיקר מוסרי. אז יצאתי טוב. גם מסריחה וגם צודקת.

מה רציתי בעצם להגיד? אל"פ, שאם המצב ימשיך להדרדר, תכל'ס לא יישארו לי מילים. בי"ת, שהחיים מסריחים בצורה יוצאת דופן לאחרונה, אם טרם הבחנתם, ושאין לדעת מה קדם למה, החיים או השפה. גימ"ל, שאין על חכמינו זכרונם לברכה. וגם על חכמותינו. דל"ת ואחרונה, שלא האמנתי שאי פעם אעשה פרפראזה על הגשש, אבל כשהעולם מצחין, אז מסריחים.

IMG_3204

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יואש פלדש ← העין בבית השחי

  1. 1
    נעמה כץ
    יום שישי 12.11.2010, 21:05

    איזה יופי. טוב לדעת שאני לא המסריחה היחידה בגוש דן.

  2. 2
    מתן ג.
    יום שבת 13.11.2010, 12:38

    אבשלום קור? הבנאדם מצליח לייבש כל לחלוחית במזרח התיכון. אבל נערת שער באיזה מגזין מסריח כבר נשמע לי יותר סבבה.♥

  3. 3
    אבנר פינצ'ובר
    יום שבת 13.11.2010, 13:38

    נהניתי לאללה, למרות שעל אף כמה פוסטים מעניינים בנושא שפה באנטייטלד עד כה, רק לגבי חלק מהם אני מבין למה מקומם כאן. הפוסט http://untitled.org.il/?p=1406 מקשר ישירות בין ייצוגים לשוניים לייצוגים גראפיים, כך שלגביו אין שאלה. הפוסט http://untitled.org.il/?p=1817 מתעסק במילה ניחוח ובעצם מדבר על סגנון – מילה שקל להשליך על תחום העיצוב והאמנות.

    הפוסט הנוכחי הוא היחיד שמצא לנכון להצדיק את מקומו באנטייטלד והוא עושה זאת כך: "אנמק לכם בשפה רפה שהיא עצמה אחד מכלי העיצוב החדים ביותר בנמצא, אם לא החד שבהם. תשאלו את ויטגנשטיין."
    יש לי בעיה עם הנימוק הזה. ראשית, אני לא בקי בויטגנשטיין מספיק כדי לאתר את המקום בו הוא מדבר על על כך. שנית, למה בשפה רפה? תסבירי לנו בפה מלא. אני קצת מתבייש, אבל נו מיילא: אני זקוק להסבר נוסף. אפילו לפוסט בנושא. אם הדבר כל כך ברור עד שאפשר לפטור אותו בקלות כזו, ולי הוא כל כך לא ברור, אז פוסט שיבהיר אותו יהיה עבורי בעל ערך.

  4. Pingback: Tweets that mention אנטייטלד — על לשון וסרחון -- Topsy.com

  5. 4
    יונית
    יום ראשון 14.11.2010, 7:48

    אבנר יקר, אתה צודק. כלומר, לא ברור למה נזקקתי להצדקה. אנטייטלד עוסק בין היתר באמנות, ויצירה לשונית או טקסט שעוסק במחשבות על שפה – יכול להשתייך לאתר כזה בקלות. נדמה לי.

    ובעניין ויטגנשטיין, הלה תרם לאנושות את ההבנה שגבולות העולם הם גבולותיה של השפה. ועל כן, השפה שבה אנחנו משתמשים/ות, היא למעשה מתווה העולם שלנו, מרחב הפעולה שלנו, היא מתנה את אורח החיים שלנו ויוצקת לתוכו משמעות. יותר מזה: אנחנו חיים בתוך השפה שלנו, ואין לנו דרך להימלט ממנה או לדמיין אופק חיים אחר, שהשפה לא מסוגלת לחשוב אותו. במילותיו הוא (1): "לדמות שפה פירושו לדמות צורת-חיים". (חקירות פילוסופיות, I, 19)

    לגבי פוסט עמוק יותר, אולי בעתיד המתהווה ואולי א/נשים שבאמת מבינותים בויטגנשטיין ירימו פה את הכפפה.

    (1) ליתר דיוק רב משמעי, במילות המתרגמת עדנה אולמן-מרגלית.

  6. 5
    שפרה קורנפלד
    יום ראשון 14.11.2010, 14:41

    כתבה בנושא מהניו יורק טיימס: (קצת ארוך וקצת באנגלית, אבל למי שיש סבלנות- זה סופר מעניין)

    http://www.nytimes.com/2010/08/29/magazine/29language-t.html?_r=1&ref=language_and_languages

  7. 6
    שיר
    יום ראשון 14.11.2010, 20:15
  8. 7
    אבנר פינצ'ובר
    יום שני 15.11.2010, 8:04

    יונית, תודה על ההרחבה. בציפייה לפוסט.
    שפרה ושיר – תודה, מרתק.

  9. 8
    יונית
    יום שני 15.11.2010, 12:10

    תודה לשיר ולשפרה על הלינקים. יש לי עוד אחד (בזכות יו גונן והפייסבוק), לאתר שעניינו שימור מילים בסכנת הכחדה.

    http://www.savethewords.org/

  10. 9
    אילאיל
    יום חמישי 23.01.2014, 11:19

    שירה צרופה [אם כבר מציינים את עגנון…]

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?