גילוי נאות לפתיחה, אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית. התאהבתי, שלא לומר מתקנאת כל יום מחדש.

התמכרתי לחלוצות מגמת ה־Slow Wood בארץ. הן אפילו לא יודעות שהן כאלו, זה פשוט קורה, זה מה שהן עושות למחייתן ולמרבה המזל להנאתן.

המגמה הרווחת והאופנתית שהחלה באיטליה, תחת השם המקורי Slow Food מתקיימת בכל אורחות החיים בארץ המגף. הכנת מזון באופן איטי ומוקפד, עסקים משפחתיים העוברים מדור לדור, מסורת עתיקה שמקיימת עצמה ללא כל ניסיון או שאיפה להשתמש בקדמה ככלי עזר. איטיות המאפשרת לצעוד בעקבי סטילטו דקיקים לאורך כל שעות היממה, כי למי בוער? לענוב עניבה לעבודה, פשוט כי כך נוהגים, לצאת להפסקת צהריים מקודשת ולשתות כוס יין אדום ומכביד (לא קאווה מבעבעת) כי חייבים.

אורח חיים זה מתרחש למעשה גם במדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה (ללא המותרות והמאפיינים הנהנתניים כמובן), החל מהמזון דרך אדריכלות וחקלאות, שם למעשה אין שימור או חזרה למקורות. אלו החיים כפשוטם. המעניין הוא השילוב שנוצר בין התרבות המתפתחת לזו המערבית המפותחת שיצרה היבריד איכותי שמצליח לחדור לאורחות החיים שלנו, נושאי האיי־פון לדורותיו.

צילום: מיכאל טופיול

צילום: מיכאל טופיול

ומי אנחנו שנלין על האיטלקים, המסוגלים גם למנף ולייחצן את מעשיהם בצורה סקסית ומשכנעת, ולגרום לנו להאט, לחשוב לפני שאנחנו לוקחים משאב מן האדמה, לעצור לפני שאנחנו משליכים לאותה קרקע פסולת, לעצור ולחשוב… והרי למעשה חז"לנו הם אבות ה־Slow Life סוף מעשה במחשבת תחילה.

צילום: מיכאל טופיול

צילום: מיכאל טופיול

לכן כשהכרתי את האחיות פיקבסקי (רוני וקרן נקים) הממוקמות ופועלות בדרום תל אביב, חשתי לראשונה שגם אנחנו כאן (בארץ הסנדל, הספידים והלחות) יכולים לתת כבוד לחומר, לשמר נוסטלגיה, בלי להפריז במושגי וינטאג' מכובסים, אלא לעשות את הדבר האמיתי. לקחת חומר טבעי, בדרך כלל עץ, רהיט ישן, נפוח מרטיבות ו/או אחרי עבר של התעללות בשכבות פוליטורה לא מתאימה ולא מקצועית, ולהחזיר עטרה ליושנה. לזהות את מקור הרהיט ולקלף ממנו את כל המסכות, להלביש אותו מחדש בבגדי ינקותו. אם הייתי מצליחה להזמין את אייל שני למצבעה, אני סמוכה ובטוחה שהוא היה מכביר בתיאורים פואטיים, מצליח לקלוע ולהגדיר במדוייק את השלבים השונים של תהליך החיים החדשים שמקבלים החפצים שמגיעים לכאן. אבל העשייה כאן במצבעה, כל כך חפה ממניירות שכאלו, שאולי עדיף פשוט לבוא להתבונן, לשאוף מעט אבק ולהתכסות בשכבת עץ דקיקה החודרת לכל נים ופתח, ולהאט.

☼ עוד מאת רחלי חבה-שרפשטיין ← שובו של הטיפקס

  1. 1
    בלייברג
    יום שני 01.11.2010, 7:46

    סחטיין קרן.

  2. Pingback: ספר במחיר של פלאפל | האחו של בהמות הקודש

תגיד/י את זה…