צירופי מקרים

עם הזמן אני מוצאת שהאופן בו אני כותבת את המחשבות לאנטייטלד דומה יותר ויותר לצורה בה אני מצלמת. יש דבר מה שמעסיק אותי ואז אני מוצאת אותו משתקף בדברים אחרים בתוך השגרה שלי, קופץ ומתחבר לאסוציאציות ודעות. המרחק בין כתיבת מחשבה על נושא מוסכם – צילום – לבין כתיבת "בלוג" שמתפתח מאופן הראייה שלי במקום בו אני נמצאת מתעמעם. אני לא בוחרת נושא ומכינה הרצאה, אני עסוקה במשהו וחושבת בקול. (חושבת בפונט). מלה זו תבנית מוצקה ומוגדרת של משמעות וטקסט זה עסק מסובך, כי אם לא מספיקות המלים שאני כותבת, ככל שעובר הזמן יש יותר ויותר מה לקרוא בין השורות. הצילום מאיר לי חיבורים וקצרים והמסך מראה את הלב שנמצא לי במאחורה של הראש. אמרו לי לא מזמן שאני חושבת בתמונות (ולכן לא ברורה..) ובצורה מסוימת עבורי לכתוב באנטייטלד זהו ההפך מאיור, אני ממללת את הדימויים שמתקיימים אצלי בתודעה.

בהגדרה הפיזיולוגית שלנו אנחנו מביטים על העולם באופן מפוצל, סטראוסקופי. כל עין רואה דימוי קצת שונה של המציאות שלפניה. אם המוח לא יאחד את מה שמשדרות לו העיניים נתהלך בעולם כאילו אנחנו רואים אווטאר בלי המשקפיים – זה עושה כאב ראש. תפישת המציאות אם כן היא אינטראקטיבית, התכנסות של שתי זויות המועברות מן הרשתית אל המוח מהווה את נראות הדברים. מחקרים פיזיולוגיים הוכיחו שהראייה היא סובייקטיבית לכל מתבונן, העולם מזמין אותנו להיות דינאמיים, להפיק את התודעה. גם זה – בינינו – עלול לגרום לכאב ראש.

לפני שנה בערך התחלתי לעבוד על סדרה שמחברת בין צילומים שלי לטקסטים שכתבתי, חיבורים שנקשרים בדיעבד. האימג' והטקסט כל אחד מהם מביא זוית קצת שונה וכמו בסטראוסקופ הצירוף מוסיף לאשליה הנרקמת במבט חיצוני, שבאמת יש שם משהו תלת מימדי וחשוב. כל מדיום מפצה על הנקודה המתה של הביטוי השני. כשאני עוקפת בניסוח אני חושפת במראה, כשאני מכסה בתמונה אני מצביעה עם מלים. בינתיים, הסדרה הזו על הצירופים השונים שלה, העימוד הצר והרחב, כולם עדיין אצלי במחשב. חוץ מתאורת המסך שלי הם לא ראו אור יום. וגם שם הם קצת נקברו.

לפני זמן מה פתחתי שוב את התיקייה. חלק נראה היה לי מטופש, חיבורים שלא ממריאים הלאה ממה שהיה קודם לכן כשכל אחד לבד; חלק מעניין; ופריים אחד שאני אוהבת, אולי צריך להקטין קצת את הפונט, אבל הוא עובד. הצילום והמלים טוב להם ביחד. אולי בגלל הבחור, אולי כי אני עדיין אוהבת קישואים.

Untitled-1

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← את באה לפה הרבה ?

  1. 1
    יום שני 18.10.2010, 22:43

    התמונה והטקסט עובדים כלכך יפה ביחד.
    רוצה לראות עוד..

  2. 2
    גילי
    יום שלישי 19.10.2010, 1:56

    תודה… אשלח לך מייל, אשמח לדעתך

  3. 3
    יום שלישי 19.10.2010, 12:22

    חושבת בפונט :>

  4. 4
    יום רביעי 20.10.2010, 11:04

    נוגע ללב
    טובים השניים כאחד

  5. 5
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 21.10.2010, 0:14

    We want more!

  6. 6
    גילי
    יום שישי 22.10.2010, 13:55

    תודה על התגובות
    הן מעוררות בי מחשבה
    כמו הקישואים..

תגיד/י את זה…