עשר שניות

אחד המורים שהשפיעו עלי הכי הרבה בלימודי העיצוב שלי בלונדון היה פרופ' ויליאם ניומן. הוא בילה את מיטב שנותיו כאיש מחקר ופיתוח של חברת Xerox PARC, הידועה כאחת החברות הכי משפיעות על עולם המחשבים כפי שאנו מכירים כיום, והוא נחשב מחלוצי עיצוב ממשק המשתמש. ניומן הוא אנתרופולוג, איש של שטח. הוא מתלווה לאנשים בעבודתם ולומד אותם, חוקר לעומק את חיי היום־יום שלהם ומתוך זה הוא חושב על פתרונות עיצוביים. גישת המחקר הזו מכונה גישה איכותנית (Qualitative Research) השונה מן הגישה הכמותית (Quantitative Research) שאנחנו בדרך כלל מכירים, ומתוכה יכולים לעלות רעיונות מעניינים וחדישים.

ניומן סיפר לנו על עבודת מחקר שערך כחלק מפרויקט מיחשוב המערכת הרפואית בבריטניה. במשך תקופה של כמה שבועות הוא התלווה לרופאים בעבודתם, ערך ראיונות והקליט בוידאו כ־60 מפגשי רופא־מטופל של ארבעה רופאים שונים. באחד מן הראיונות הרופא סיפר לניומן שהוא מתקשה להשתמש במערכת הממוחשבת תוך כדי שיחה עם המטופל. ניומן הקדיש לכך את תשומת לבו וגילה משהו מעניין: בכל פעם שהרופא נפנה אל המחשב להקליד בו בשקט נתונים, המטופל הפריע ושאל אותו שאלה. בבדיקה יותר מעמיקה של סרטי הוידאו שהוא צילם הוא עוד מצא כי משך הזמן מרגע שהרופא נפנה למחשב ועד שהמטופל קטע אותו עם שאלה היה תמיד אותו הדבר – עשר שניות. ניומן התרגש מן הגילוי ובדק גם בסרטונים של סיטקומים בריטיים ותוכניות אירוח, ושוב, התוצאה היתה זהה – שני אנשים שמדברים ביניהם מאפשרים עד עשר שניות של שקט לפני שאחד מהם יפר את השקט בדיבור.

מעניין, לא?
אותי זה מרתק.

בעקבות מחקר זה קבע ניומן כי הפרמטר המגביל בעיצוב יישומי מחשב לרופאים הינו משך הזמן של משימה שצריך להיות קצר מעשר שניות. זה פשוט גאוני. כל מעצב־אינטראקציה אחר היה מתמקד בממשק הגרפי, פונטים, צבעים, היררכית תוכן, סרגלי ניווט וכו', אך לא ניומן. ניומן חושב על המערכת האנושית כולה, על הניואנסים הדקים שמשפיעים על האדם בעבודתו, על האינטראקציה המורכבת של האדם עם המחשב ועם סביבתו.

מאז אותו מחקר ניומן מתעסק עם נושאים קרובים וחוקר מה מפריע לאנשים בעבודתם (interruptions). כחלק ממשימת הלימודים שלנו הוא שלח אותנו להפגש עם אנשי אקדמיה ולחקור בגישה איכותנית את שגרת היום שלהם ומה מפריע להם בביצוע המשימות שלהם. יצאנו לשטח בזוגות, ערכנו ראיונות והתלווינו לאנשים בעבודתם. הנסיון הזה השאיר עלי רושם כה רב שעד היום אני מנסה לחשוב על פתרונות עיצוביים לבעיות שנתקלתי בהם אז – בעיות מורכבות ומעניינות של ניהול זמן שעד היום אין להן פתרון אמיתי.

אני לא שוכחת את אותן עשר שניות והן מלוות אותי בכל פעם שאני מנסה להסתכל על דברים קצת אחרת. אני לא שוכחת את פרופ' ניומן ומודה לו על השיעור הגדול הזה.

☼ עוד מאת דנה שלזינגר ← איפה החיים היום?

  1. 1
    מירי דהאן
    יום שישי 24.09.2010, 9:46

    כל הנושא מרתק בעיני. מעסיק גם אותי כמרכיב מהותי בעבודה שלי.

  2. 2
    יום שבת 25.09.2010, 17:22

    הי מירי, תודה על התגובה.
    מעניין אותי במה את עובדת?

  3. 3
    יום ראשון 26.09.2010, 12:11

    אפשר רק לקנא שהיה לך את התענוג ללמוד אצל מורים שכאלו.
    אני חושב שהלמידה של צרכיו האמיתיים של הלקוח היא תהליך שהולך ונעלם מעולמנו. גם מבינת המעצב וגם מבחינת הלקוח והוא חשוב מאין כמוהו. היום אין זמן לכלום וכולם תמיד במירוץ שלרוב לא מאפשר מחקר כזה מקיף.

    כמו כן יש מקום לשבת ולהעלות שאלות חשובות היכן משלבים בין מה שהלקוח צריך ורוצה לבין חינוך מחדש ופיתוח הרגלים חדשים. כמעצב יש לך פה אופציה רבה להשפיע. דוגמא מובהקת לכך היא מערכות ההפעלה של אפל ומיקרוסופט. כל אחד בגישה אחרת מחנכת את ציבור משתמשיה לגישה בה היא מאמינה.
    שילוב האמונה האישית שלך לגבי העתיד הוא קריטי כמעצב.
    מאוד ניהנתי לקרוא! תודה.

  4. 4
    אבנר פינצ'ובר
    יום ראשון 26.09.2010, 14:36

    אחלה פוסט! תודה.

  5. 5
    יום ראשון 26.09.2010, 14:52

    תודה ניר,
    העלית כאן שאלות מעניינות שמעסיקות אותי לא מעט – איך כמעצבת אני יכולה להשפיע? האם עלי ליצור הרגלים חדשים למשתמש או ללמוד מהם ההרגלים הקיימים ולעצב לפיהם?

    הנטייה שלי היא כמובן להתבונן על ההרגלים הקיימים ומתוכם לעצב. אני חושבת שזוהי הגדולה של האייפון שיצרו משהו חדש שמשמר בעיצוב שלו הרגלים קיימים (הרגל של דפדוף, הרגל של פתיחה וסגירה עם האצבעות). כתבתי על זה קצת כאן: http://www.notes.co.il/danas/33946.asp

    מסתובבות לי המון מחשבות על העיצוב החלונאי של וינדוס, הממשקים של אפל ושל גוגל. מתבשל לו שם פוסט, בקרוב אכתוב על זה משהו.

  6. 6
    יום שלישי 28.09.2010, 12:02

    האם ידוע לך ממתי המחקר שלו? אני תוהה אם היום הזמן הזה כבר התקצר מ-10 שניות ל-3.. ניסיתי עכשיו לספור 10 שניות ולדמיין את הרופאה שלי מולי, הפיוז כמעט קפץ בניוטרל :-)

  7. 7
    מירי דהאן
    יום שלישי 28.09.2010, 21:58

    הי דנה,
    אני עורכת גרפית ומעצבת במגזין מנטה. ההתכווננות של מעצב מול משתמש מעניינת אותי משני הכיוונים – כשאני מעצבת וכשאני משתמשת. לדעתי אי אפשר להפריד. עיצוב הוא תקשורת ולכן צריכה להיות התאמה בין הקהל לאופן ההגשה.
    הספר של IDEO מעניין. אני מניחה שאת מכירה אותו.

  8. 8
    יום רביעי 29.09.2010, 2:34

    תודה אבנר, ענבל ומירי,

    מירי, אני לחלוטין מסכימה שזה הולך לשני הכיוונים ושעיצוב זה סוג של תקשורת. יש גישה מעניינת בעיצוב ממשקים שגורסת כי ממשקי מחשב אינם אינטראקציה בין אדם למכונה אלא אינטראקציה בין האדם למעצב (גישה שצמחה מתוך מחקר בלשני בתחום הסמיוטיקה). אני מכירה את הספר של מוגרידג' (בעלי IDEO), הוא מרתק. הייתי בהרצאה שלו בלונדון כשהספר יצא, אפילו כתבתי על זה פוסט בזמנו, כאן: http://notes.co.il/danas/34245.asp

    ענבל,
    רציתי באמת לכתוב בהערת שוליים שצריך לקחת בחשבון שהתוצאות הן תלויות תרבות. ברור שבארץ החמה שלנו מספר השניות מתקצר…
    ועוד – ניומן ערך לאחרונה (2010) מחקר שבודק את אותה התנהגות בסביבה הביתית. התוצאות שלו מראות כי שם משך הזמן מתקצר לכ-5 שניות. זה כשלעצמו נראה לי מעניין.

  9. 9
    מירי דהאן
    יום רביעי 29.09.2010, 5:53

    תודה על ההפנייה לפוסט המרתק שלך ולהפניות שלו. אבלה איתם. בעיקר עם הספר המקוון שנשמע מעניין.
    זה כל כך הגיוני לעצב כך. למה זה לא ברור שזה מה שצריך לעשות תמיד?

  10. 10
    אבידן
    יום רביעי 24.11.2010, 21:49

    יכול להיות ואף סביר ביותר שמעצב היה מגיע לפתרון המתאים גם בלי לדעת את הסיבה.

  11. 11
    יום רביעי 24.11.2010, 22:52

    אבידן, אשמח לשמוע מה גורם לך לחשוב כך. האם זה בגלל שזה נשמע ברור מאליו?
    עובדה היא שאף מעצב לא חשב על האספקט הזה קודם, ולא חסרים ממשקים שקהל היעד שלהם דומה (ממשקים לרופאים כמו בדוגמה שנתתי, וממשקים לנותני שירות אחרים כמו משטרה, מידע לנוסע, מד"א וכדומה).
    מה שאהבתי בדוגמה של ניומן הוא לא הפתרון אלא הדרך בה הוא הגיע לפתרון. מתוך מחשבה על כלל המערכת. חשיבה כזו נקראת בעגת המקצוע Distributed Cognition – קוגניציה מבוזרת. זו הסתכלות על כלל המשתתפים הלוקחים חלק באינטראקציה, כולל חפצים, כולל תפישות תרבותיות. עיצוב בגישה איכותנית אינו בא מנקודת הנחה שיש בעיה קיימת שצריך לפתור (במקרה הזה – תוכנה מתאימה לרופאים). בגישה האיכותנית מחפשים את הבעיה מתוך התבוננות על סביבה קיימת (אנשים, חפצים, הנחות תרבותיות). רק אחרי שמוצאים מה הבעיה חושבים על פתרון עיצובי/טכנולוגי זה או אחר. בגישה הזו הסיבה היא משמעותית וחלק מרכזי בעניין.

  12. 12
    אבידן
    יום חמישי 25.11.2010, 10:18

    לא בגלל שאני מאמין גם באינטואיציה של מעצב ובשיטת הניסיון והטעיה.

    לא אכחיש שהדרך שלו יפה.
    כל מעצב שעושה חקר שוק לפני שהוא נכנס לעצב פרויקט עובר את התהליך הזה.
    יש כאלה שמשקיעים בזה יותר ויש כאלה שפחות.
    אני הורגלתי שהחשיבה על משתמשי הקצה היא הכרח גם בלי לקרוא לזה בשם מפוצץ.

    בסופו של דבר עיצוב זה עניין של כסף.
    ולא לכולם יש את הכסף לשלם לתהליך ארוך כזה של מחקר.
    לפעמים ניסוי וטעייה או אינטואיציה נכונה או מחקר קצר מגיעים לאותה תוצאה.

    ומצד שני לפעמים לא.
    תלוי במהות הבעיה.

כל תגובה מקרבת את הגאולה…