את באה לפה הרבה ?

עיקר העבודה שלי במוזיאון ישראל הוא ארגון אוסף הצלם אלפרד ברנהיים. מוקפת בשלל הפורטרטים והמבנים שצילם, נפרש בפני עולם שפעם לא יכולתי לראות. אני מזהה את הפרופסורים שהקימו את האוניברסיטה העברית, את הבית המדורג ברחוב מטודלה כשהוא יחיד ברחוב, בלי העקול של הכביש ובלי בתים נוספים סביבו. ויש עוד. עוד מקומות, עוד ניירות צילום מודפסים. אחרי שהכרתי את הפרופסורים בצילומי הסטודיו, הוא לוקח אותי למסיבה באוניברסיטה העברית. בשנתיים האחרונות אלפרד הוא הדבר הכי קרוב שיש לי למערכת יחסים ארוכה.

ביום חמישי אחרי העבודה הייתי בפתיחה של יאן טיכי ב-CCA. בסוף המסדרון בקומה השניה מוצגת עבודת וידאו. התיישבתי שעונה לקיר, פחית הבירה בידי מוכיחה לי שאני עייפה, כי היא עדיין אצלי ועדיין חצי מלאה. צילום מטושטש בחלקו, מרוח אפילו, שחור-לבן, ירושלים. נכנסתי באמצע, מבט לשמיים מבין הסמטאות והאבנים הבהירות המקיפות את קשתות החלונות הירושלמים, מובילים אותי לשער העיר העתיקה. אני יושבת שם בחושך מתמסרת למבט המרוח של המצלמה, של המצלם, רומנטי ומטריד גם יחד. על הספסל שבחדר יושבות שתי בחורות, אחת אומרת לשניה "יש את העניין הזה עם האור והחושך". פתאום ברנהיים מגיח אצלי, אומר לי "אני לקחתי אותך לשם, את מכירה את העיר בשחור ולבן בזכותי". מעט לאחר מילותיו כיתוב מופיע על המסך ומרכך אותו קצת:  jan tichi 2003, אחריו כיתוב תחילת העבודה Bab el Musrara על רקע צמרת שער שכם עם הפיתוחים בקצוותיו. אין מנוס, ברנהיים השתלט לי על תאי הזכרון – על אותן תמונות המופיעות בראש כשחושבים על דבר מה שלא נמצא לנגד העיניים. אני אמנם לא מגיעה לעיר העתיקה תכופות, אבל כשאני חושבת על החומות והשערים אני רואה את צילומיו. אם אחשוב עוד קצת, אראה את מבטי שלי, מבט אופקי פונה הצידה בכביש 1 (שדרות בר לב) באור צהבהב. אבל עכשיו פריים אורכי שחור-לבן. אני אף פעם לא מבינה אם הוא אוהב את מה שהוא מצלם. הוא איש קשה אלפרד שלי, לא פעם אנחנו רבים, הוא משעמם אותי, מצלם את גולדה מאיר 50 פריימים שונים ואני צריכה לסדר אחריו. אבל אז הוא לוקח אותי לעמק המצלבה, או לחללי פנים מוארים באור חלון ושוב טוב לנו ביחד. עבר קצת זמן, אני נשארת עם הצילום של יאן טיכי, הבחורות יצאו והשאירו אותנו לבד. ראיתי אותו קודם עומד ומדבר בפינת חדר העטלפים, כשהסתכלתי על העבודות המוצגות במסכי LCD שמעתי אשה אומרת לאשה אחרת "תראי, זה כמו שרון יערי". חשבתי איך  אנשים שבויים לייצר חיבורים שמערפלים את הראיה עצמה, ואם יאן טיכי שמע אותה ומה זה בעצם משנה. ושוב jan tichi 2003 אני כועסת על עצמי שהעבודה קיימת כבר 7 שנים וראיתי אותה רק עכשיו. פוליטיקה ואור רך. ברנהיים, שאני חושדת בו שרצה להגיד הרבה פחות, מעביר בצילומיו אוירה קשה יותר. נכנסה אשה נוספת ולמרות שהספסל של הבנות נשאר פנוי ומקביל למסך, היא יושבת לפני על האדן השמאלי. היא מסתירה לי ואני מבקשת ממנה אם היא יכולה להשען, מה שמוכיח לי שהעבודה באמת חשובה לי, אני לא נוהגת להגיד לאנשים מה לעשות. אחרי מספר לופים יצאתי מהחדר, הרגשתי שנוספו לי פריימים ותחושות לזכרון. נכנסתי לחדר הלבן ובו העבודה 1391. אמנות, פוליטיקה וניואנסים, אני תוהה אם הכל הולך ביחד. העבודות מהפנטות, משרות עליך אווירה שמעבירה לפאזה אחרת. קול אמהי אמר פתאום "את רואה עכשיו הצל במקום אחר".

הלכתי בכיוון היציאה במסדרון המסכים, מתעכבת שוב על כמה מהם, מבט חטוף על העטלפים ויצאתי החוצה, יורדת במדרגות ולרחבת האנשים. החיים חוזרים שוב לתפישת המציאות השגרתית והמחשבות מלוות אותי.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← געגועי לקולנטה

  1. 1
    ניב רוזנברג
    יום שני 06.09.2010, 5:12

    אהבתי לקרוא על מערכת היחסים שלך ושל אלפרד, אני מדמיין אותך הולכת ומסדרת אחריו בחדר שלכם במוזיאון.
    ולמה באמת אנשים תמיד מחפשים למצוא דימיון לתצלום אחר במקום להתרכז במה שלפניהם?

  2. 2
    ענבל רשף
    יום שני 06.09.2010, 10:49

    הצלחת להכניס גם אותי לחלום בהקיץ הזה. רק הערה קטנה: היה נחמד אם היו קישורים לעבודות ש"ל של אלפרד ברנהיים, שנוכל להרגיש עם העיניים.

  3. 3
    גל בן-זאב
    יום שני 06.09.2010, 21:44

    אז לשם את נעלמת?????:)
    הכתיבה שלך מהפנטת
    יקירתי מקסים!!!
    שנה הכי טובה שיכולה להיות

  4. 4
    גילי
    יום שלישי 07.09.2010, 18:27

    ניב – הצחקת אותי בחזרה עם החדר…
    בנוגע לתהיה שלך, הממ.. כנראה שככה זה, זה כיף לחבר נקודות, אבל למה שוכחים שליישר קו זאת רק ההתחלה? שאלה טובה
    ענבל – תודה, אני לא יכולה להעלות אימג'ים מהאוסף שכן יש זכויות יוצרים, אבל אם ביקשת מראה לעיניים – ברנהיים עפ"י גוגל
    גל יקירתי – תודה רבה :)))
    *
    שנה טובה

  5. 5
    יום ראשון 12.09.2010, 10:18

    את כותבת מקסים.
    אני דוקא שמחה שלא היו קישורים לתמונות. זה הפך את החלום בהקיץ הזה למשהו שאפשר להרגיש, למשש להריח, גם בלי ממש לראות.

  6. 6
    גילי
    יום רביעי 15.09.2010, 18:55

    תודה
    על הפרגון והחושים

תגיד/י את זה…