פרויקט הגמר מזוית לא פופולרית

בסוף שנת הלימודים הנוכחית החל פסטיבל רחב היקף של הכפשת פרויקט הגמר. הכי מגניב עכשיו לשנוא את פרויקט הגמר. אול דה את'ר קידס אר דואינג איט. סטודנטים מתארים חוויות נוראיות וגם לא מעט מרצים שותפים לתחושה שפרויקט הגמר מיותר ואפשר היה לחיות בלעדיו.

אני לא שותף למרבית התחושות הללו. גישתי לסיפור מעט שונה, והייתי רוצה לחלוק אותה כאן. אם אעודד סטודנט פסימי אחד שעולה עכשיו לשנתו האחרונה, עשיתי את שלי.

כבר בשלב הזה, הנה התובנה העיקרית שלי בכל העניין:
אין פה מה להפסיד. זה הכל, ונחזור לזה בהמשך.

אני די בטוח שהכל מתחיל ונגמר בכמה הנחות יסוד קצת עקומות, בעיני.
פרויקט הגמר נתפס מהרגע הראשון כ'תיק', כעול. בתור משהו שחייבים לעשות, בתור כדור אש הולך ומתגבר של כמה חודשים, שאין ברירה אלא לעבור, רצוי עם כמה שפחות כוויות. רבים ממרצי המחלקות לעיצוב כמו מוחמאים מהאנרגיה הנפשית הרבה שעומדת להיות מופנית כלפי הלימודים, ובמקום לומר את האמת ולהרגיע, מנפחים את המעמד, ומלבים את האש. האמת הפשוטה היא שזה עוד פרויקט, רק בתנאים כמעט אופטימליים.
ראיתי אינספור הגשות של אנשים שכפי שרעדו בזמן ההגשה (טבעי לגמרי, רעדתי כמו כולם), נדמה שרעדו לאורך התהליך כולו. מהיום הראשון, רבים מאיתנו ניגשים לסיפור בברכיים רועדות, ועם רצון משונה למזעור נזקים. "רק שיצא בסדר, רק שיעבור כבר, רק שלא יכשילו אותי". למה רק 'בסדר'? מי יכשיל? ואם יכשילו אותי על פרויקט שאני חי איתו בשלום ומאד אוהב? זה כל כך נורא, בעצם?

רמבו מתכונן לפרויקט הגמר

רמבו מתכונן לפרויקט הגמר

כאן אני ניגש בעצם מה שאני מנסה להעביר לגבי המפלצת הזו, שצריך להאכיל בסוף יוני / תחילת יולי.
תזכורת: אין כאן מה להפסיד. נקודה. זה נשמע מוזר, הרי עבדתי כמה חודשים, השקעתי אלפי שקלים. לא ישנתי מספיק ואכלתי יותר מידי פלאפל. ברור שאם לא אצליח יהיה לי מה להפסיד. אבל אם חושבים על זה רגע, מדובר בהזדמנות, נטו. לחלקכם אני נשמע דוחה עכשיו, אני יודע. הקיאו מעט ותמשיכו לקרוא.

כשמפסיקים לקרוא לשואה הקטנה הזו "פרויקט גמר", ופורסים את העובדות, מוצאים כמה דברים מעוררי עניין, לדעתי. כתבתי אותם בסקצ'בוק, מתישהו לפני שהתחלתי לעבוד על הכל, כי קל מאד לשכוח את זה.

  1. יש לך כמה חודשים להתרכז רק בדבר אחד. חסר תקדים, מאחר וברב המחלקות אתה מתחזק במקביל מינימום 4 קורסים תובעניים.
  2. יש לך (כנראה לראשונה) את המותרות לחקור לפני שאתה מתחיל לעבוד (אם בא לך). זה עצוב, אבל זה לא באמת קורה עד אז.
  3. אתה בוחר את הנושא, אתה מפתח את הרעיון, ואתה גם תבצע את כולו. במקום שנקרא עולם השכירים, לרב תיאלץ לוותר לפחות על אחד מהשלושה.
  4. בהמשך לנקודה הקודמת – אתה משוחרר משיקולים מסחריים.
  5. בסוף התהליך מחכים דד־ליין ואנשים שיראו את העבודה שלך. זה נשמע דבילי, אבל בלי שני הדברים האלה קשה לי מאד לעבוד, וגם לרב האנשים שאני מכיר.
  6. מעסיקים כן רואים תערוכות גמר. זאת בניגוד לדעה הפופולרית שהיום אף אחד לא הולך לתערוכות כי הכל באינטרנט. הם אפילו מרחיקים עד הר הצופים או חיפה, והם גם לוקחים כרטיסי ביקור, ממי שהצליח לעניין אותם.
  7. היחיד שצריך לחיות בסופו של הסיפור עם הפרויקט הוא אתה. כל השאר הולכים לשכוח אותו אחרי כמה רגעים.

כמו שהעובדות האלה נשמעות טוב, ככה גם הם יכולות להבהיל, כמובן. ככל שהחופש גדול והתנאים טובים, הציפיות מעצמך גדלות בהתאם. אני לא אומר שפרויקט הגמר מתאים לכל אחד. אני מכיר מעצבים שכל החופש הזה הוביל אותם לטראומה גדולה. אבל אחרי כמה שנים של לימודים כל אחד מכיר את עצמו מספיק טוב בשביל ליצור לעצמו תנאים בהם יש סיכוי קטן יותר שיפול. זה חלק גדול מהחכמה בעיני.

אם הפרויקט שלי לא יצא טוב, אם הוא לא קיבל ביקורת טובה, זה לא נעים, וכנראה שיגיעו שם כמה ימים של דכדוך מסוים. אבל אם אני אוהב עיצוב ורוצה להמשיך, אני אקום, אקח את מה שלמדתי עד עכשיו, ואסתער על הפרויקט הבא. זה היה רק עוד פרויקט. טובי הבוגרים יגידו לכם את זה.
עד כאן לגבי אופצית הכשלון. ומה אם זה יצליח? מה אם השקעתי את הזמן הרב ואת האנרגיה שלי בצורה טובה?
אני חווה את זה על בשרי בימים אלה ממש, וזה לא רע. מחמאות, פניות, הצעות עבודה, מלגות, והרשימה עוד ארוכה. נראה לי שמעל הכל יש גם את הידיעה שאתה מסוגל במו ידיך להרים פרויקט רחב היקף, וזה לא עניין של מה בכך. זה נעים, לדעת.

קל להאשים את המחלקות והמרצים בחוויות הקשות. הרבה לחץ תוך כדי העבודה, ובסיום, ביקורות לא תמיד הוגנות, ולרב שטחיות. האמת היא, שאף מחלקת עיצוב בארץ לא מושלמת. אין דבר כזה מנחה פרויקט גמר נהדר, איכפתי ואחראי. את העצות הכי טובות בפרויקט הגמר שלי נתנו חברים שאני מעריך את דעתם, לא המנחה. האחרון שימש יותר כפסיכולוג, והאזין בסבלנות לחרדות ולקיטורים שלי. אני בעד לצמצם את התערבות המחלקה שלך בתוכן הפרויקט, ובכך גם לצמצם את האופציה שיהיה לך אחר כך את מי להאשים. למדנו 4 שנים, אולי הגיע הזמן לקחת קצת אחריות, ולבדוק איך זה לנסוע בלי גלגלי עזר.
מחלקה יקרה. הי. עשיתי פרויקט על נושא שמעניין אותי. אולי גם אותכם. בואו לומר לי מה אתם חושבים, וניפרד כידידים.

סטונדט שנה ד' יקר. הי. אין לך מה להפסיד.
תעשה את הפרויקט שתמיד רצית אבל לא היה מספיק זמן. תעשה פרויקט שירשים מעסיקים ויהיה עבורך כרטיס ביקור איכותי בתחום אליו אתה חותר. תעשה קליפ לחבר. תעשה שוב ספר על המשפחה, הפעם בורוד. תמתג מחדש את נאס"א. תעצב מהדורת חדשות. תעצב מחדש את יונית לוי. תבנה רשת חברתית סביב יונית לוי. תראיין גיבורים שלך (שוב, יונית לוי). תמתג פסטיבל מוזיקה ביום האחרון של העולם. תעצב פונט. תממש את כל הסטיות הטיפוגרפיות שלך. תשתמש באלף סוגי נייר, ותמצא דרך להצדיק את זה. תגזים עם גרדיאנטים. תעשה הכל בשחור לבן. תחליט מראש שאתה לא עושה כלום עד החודש האחרון, אם ככה טוב לך, ובינתיים לך לים. תקלל בזריחות אחרי לילות לבנים, תקום בצהרים ותשנא את מה שעשית, ואז תאהב את זה שוב.
תשאיר אימפקט, תזיז משהו, למען השם. תרשים. תחלום. תירוצים לא תופסים הפעם. זו הזדמנות לעשות משהו ענק. אם לא ענק, לפחות דע שניסית, ותרוויח נסיון ומסקנות.
אל תיתן להייפ נגד פרויקט הגמר להרוס לך, ואל תעשה את זה בשביל אף אחד אחר חוץ מעצמך.

ההגשה שלי הלכה טוב, טוב מאד. כשחזרתי הביתה יצאתי לריצה. הכל היה רגיל. כמעט רגיל בצורה מאכזבת. אותם חובבי כדורגל בגן סאקר, אותם כלבים שבודקים את מצב הדשא. אני די בטוח שגם אם ההגשה היתה הולכת רע, הייתי יוצא לריצה, והכל היה רגיל. הרעיון הוא שהעולם ממשיך להסתובב ביום שאחרי, והשאלה החשובה היא – מה יכול לצאת לך מכל הסיפור. נראה לי שאין לך מה להפסיד.

☼ עוד מאת אמיתי גלעד ← טור דה קראפט

  1. 1
    עדי
    יום שבת 28.08.2010, 20:04

    "פסטיבל ההכפשה", כמו שאתה קורא לו, הוא לא בהכרח נגד פרוייקט הגמר עצמו. הוא נגד ההתנהלות, איך שהמוסד מתייחס אליו. פיק הברכיים נגרם כתוצאה ממה שמצפים מאתנו לחוות.
    בנוסף, פרוייקט הגמר מכריע האם תקבל תואר או לא. אין שום השפעה ל-4 שנות הלימוד שעברת. יכלת לעבור 4 שנים עם ממוצע טוב ופתאום להיכשל על סמך פרוייקט אחד. אז לא, לא הייתי אומרת שזה "רק עוד פרוייקט".
    חדוות היצירה שאתה מדבר עליה לעולם לא תהיה חוויה שלמה כל עוד אתה כפוף למוסד. החל מפסילה של רעיונות לנושא הפרוייקט, הנחייה לוקה וסיום בביקורות מאיימות.

    ולנקודה אחרת, עצם העובדה שאנחנו חלק מהמחלקה לתקשורת חזותית, מן ההכרח שנעשה פרוייקט מסחרי. גם אם אתה עושה פרוייקט תלוש, תמיד תצטרך לקשר אותו לאיזשהו אספקט מסחרי.

  2. 2
    יום שבת 28.08.2010, 20:10

    אמיתי, ראשית ברכות על סיום הלימודים.
    בסופו של דבר כל איש מקצוע בתחום יודע שהרבה יותר קל להעלים פרוייקט בינוני מהפורטפוליו מאשר להכניס אליו פרוייקט מצויין (וזה בלי לדבר על לגרום לפרוייקט להראות יותר טוב ממה שהוא…).
    לכן לדעתי גם הגדרת זאת במדויק – פרוייקט הגמר הוא בסה"כ עוד פרוייקט רק בתנאים יותר טובים. זה נכון שזה לא מתאים לכולם, אבל העובדה היא ששבוע אחרי ההגשה שום דבר מזה כבר לא משנה.

  3. 3
    יום שבת 28.08.2010, 20:29

    אני מסכימה עם כל הנקודות שלך, העניין הוא שאם בסוף "לא אוהבים" את הפרוייקט שלך – כלומר, הפאנל, זה לא נעים בכלל.
    עם זאת – הנאחס עובר אחרי כמה ימים :)

  4. 4
    סטודנטית שנה ד בקרוב
    יום ראשון 29.08.2010, 2:21

    או וואו.
    אחרי כל הפוסטים העוסקים בלמה בכלל צריך את פרוייקט הגמר, באת ועשית לי חשק.
    מלא חשק!

    תודה!

  5. 5
    עפר כהנא
    יום ראשון 29.08.2010, 11:09

    אמיתי, אם לאורך הלימודים, ובחיים המקצועיים שאחרי הלימודים לא תוכל לעולם להתרכז בדבר אחד, לא תוכל לחקור ולחשוב לפני שאתה מתחיל לעבוד, לא תוכל לבחור את הנושא או לפתח את הרעיון או לבצע את כולו, אם תהיה כבול רק לשיקולים מסחריים אז למה להתנסות בכל אלה בפרוייקט הגמר? מה המסר של זה? הרי אם כל הדברים האלה טובים וחשובים צריך שהם יקרו גם במהלך הלימודים וגם אחריהם. אם הם לא חשובים או לא אפשריים, אז בשביל מה לחוות אותם פעם אחת ויחידה?
    התשובה שלי לשאלה הזו הייתה: המטרה (הלא ממש מודעת) של פרוייקט הגמר היא לטעת בסטודנטים את התחושה שכל הדברים הטובים האלה הם בלתי אפשריים.
    המסר, לדעתי, אינו אין לך מה להפסיד (שהוא בעצמו נטוע כבר בתוך חשיבה כלכלית של רווח והפסד), אלא אין לך מה להגיד, וגם אם יש לך, אין לך איך, וגם אם אמרת, זה לא מעניין אף אחד. או במילים אחרות תהיה יפה ותשתוק.

  6. 6
    עפר כהנא
    יום ראשון 29.08.2010, 11:12

    בעיצוב, כמו באמנות, בתיאטרון ובקולנוע יש פוטנציאל לדיבור משמעותי. אנשי מקצוע אחרים פועלים מאחורי הקלעים. ליוצרים יש במה. מעצם טבעו של העיסוק שלהם, הם פועלים במרחב הציבורי ויש להם הזדמנות לראות ולהראות, להביע את דעתם על העניינים המשותפים כלומר להיות פוליטיים במובן העמוק של המילה.
    אם כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה דברים יפים, שנמכרים יפה, להיות וועדת קישוט, אז באמת אין שום בעיה, ומי שסובל בפרוייקט הגמר שיחליף מקצוע או ילך לטיפול. תוכנית הלימודים, פרוייקט הגמר, התערוכה מכינים יפה לתחרות בעולם קפיטליסטי ומי שמוכשר (לזה) שורד ומצליח. אם יש מישהו שזה לא מספיק בשבילו, אם יש מישהי שרוצה משהו אחר – צריך לחשוב על זה שוב. וזה לא עניין של הכפשות. אם כל כך הרבה סטודנטים ומרצים שואלים שאלות לגבי הפורמט הזה, ודרכו על האופן שבו מלמדים עיצוב באופן כללי – זו ההזדמנות לחשוב, להתפתח, לנסות לשנות משהו באופן עמוק.
    ואגב שינוי.

  7. 7
    פ.צ
    יום ראשון 29.08.2010, 11:20

    בתור אחת שכמעט ונכשלה בפרוייקט הגמר שלה, אני יכולה לספק זווית ראייה גם מהצד הזה. הבאסה המיידית שלאחר הכישלון באמת מתנדפת לאחר כמה ימים, עם זאת היא שולחת אותך לעולם מעט חסר ביטחון, אך מוכן להכל.

    לא הייתי מוכנה לוותר על החוויה הזו על אף ה"כישלון" המספרי, למדתי כל כך הרבה במהלך התהליך, יצא לי להתייעץ עם אנשים נהדרים שלמדתי מהם המון (בייחוד חברי לצרה) העזתי וניסיתי בצורה שלא התאפשרה לי במהלך כל הלימודים ולמדתי מה אני הכי אוהבת לעשות. זה נשמע לי כמו עסקה הוגנת למדי :)

  8. 8
    פ.צ
    יום ראשון 29.08.2010, 11:36

    עם זאת, אני מסכימה לגבי ההערה של עפר כהנא לגבי הבעיתיות של הטרמינילוגיה של הכותב, אך מכוון שמושגי הרווח וההפסד, יחד עם מושג מדרג הציונים הם אבני היסוד של השיח של בתי הספר לעיצוב, אין צורך להתפלא שהבוגרים משתמשים בטרמנולוגיה הזו, גם קשה להאשים אותם.

    פרוייקט הגמר יכולה להיות הזדמנות ראשונה לעסוק במשהו שתרצה לעסוק בו בעתיד – משהו שלאו דווקא קשור לעבודה – למשהו כלכלי, אלא למשהו אישי או שחס וחלילה קשור לנפש ולנשמה ולדיבור משמעותי, כפי שמכנה אותו עפר כהנא. הדבר שהכי חורה לי, הרבה יותר מפרוייקט הגמר על השלכותיו, זה הטרמינולוגיה של היום שאחריו, המרוץ לעבודה ה"מי עובד איפה" ול"מי התקשרו מאיפה", מעטים האנשים שעוצרים לחשוב על מה הם באמת רוצים לעשות ואיך הם יכולים להשפיע. הפרוייקטים המדהימים ביותר שתראו ושתתרגשו מהם הם לא מסחריים. הבעייה היא לא בפרוייקט הגמר, הבעייה היא באנשים שעושים אותו.

  9. 9
    דן
    יום שלישי 31.08.2010, 22:45

    ניכר מהמחשבה שלך שנהנית מפרויקט הגמר שלך ומתוצאותיו. אחרת הרי לא היית מסנגר על השטן.
    במבט לאחור על פרויקט הגמר שלי, אני מבין היום שמדובר בתהליך שמערב הרבה מזל ושרשרת של החלטות גורליות. אתה יכול "להפסיד" או "לנצח" באותה מידה בין אם אתה מוכשר ובין אם לאו.
    כשאני חושב על זה, רוב האנשים שעשו פרויקטים שנחשבו מוצלחים בשכבה שלי התפוגגו לאחר מכן, כך שהפרויקט לא ממש שיקף שום דבר ובעיקר השאיר רבים מאיתנו עם טעם מר בפה והייתי חי יותר טוב בלעדיו.

  10. 10
    מאור ברנדה
    יום חמישי 09.09.2010, 14:36

    בסוף לכולם נשאר טעם מר מהחוייה על פרוייקט הגמר. זה רק עניין של זמן…
    וזה בעיקר באשמת המערכת, שמנפחת את החשיבות של הפרוייקט השולי הזה ועושה מהפרוייקט הזה ביג דיל.

  11. 11
    ירון
    יום שני 13.09.2010, 11:58

    אחלה פוסט, אהבתי

  12. 12
    גטמנסקי
    יום ראשון 29.04.2012, 9:31

    תודה

  13. 13
    אריאל
    יום שני 14.05.2012, 13:14

    מצטרפת לאולגה. בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו..

  14. 14
    שירה
    יום שלישי 24.07.2012, 22:45

    אחד הפוסטים הטובים. אני מאוד מסכימה – במיוחד עם הדברים שלך על אודות ההנחייה. ראיתי יותר מידיי מקרים שבהם סטודנטים האשימו [גם] את המנחה ואת המערכת במקרה של אי הצלחה, ובהתחשב בכך שסטודנטים גם ככה לומדים אחד מהשני וניגשים אל מרצים שהם מעריכים להתייעצות, אני לא יודעת אם ההנחייה נחוצה. לי היה מנחה נהדר – והוא היה כזה דווקא משום שהוא לא כפה את ההנחייה – אלא אפשר אותה, כאשר התעורר הצורך. אך לא אכחיש שבשבוע האחרון לעבודה הייתה שם תמיכה פסיכולוגית מעוררת הערכה. אם עוד מנחים היו מאמצים את הגישה הזו, שהיא מאופקת ועם זאת נדיבה – אני חושבת שסטודנטים היו מגלים יותר ביטחון בעבודה עצמאית, וגם מפסיקים להטיל אחריות על המנחה.

    יש נקודה שלא התייחסת אליה. אצלי [ואצל עוד] ה"משבר" הגיע בימים האחרונים שלפני ההפקה, כאשר מצאתי שפשוט – אין לעבודה סוף. דווקא בגלל שזה דבר שעבדת עליו מההתחלה, שהמצאת אותו, שעשית משהו שחלמת לעשות – האשלייה שתוכל "לסיים" אותו בארבעה חודשים, מא' ועד ת', ועוד להשאיר זמן לפינושים – היא אכזרית. גם לאחר דחייה של שבוע והפצרות מוחלטות של המנחה, היה לי כמעט בלתי אפשרי ללחוץ קומנד פי [ועל כך תעיד אריאל פה מעלי].

    אני חושבת שאולי מראש, צריך להגדיר את המטרה של הפרויקט באופן אחר; שלא חייבים להגיש משהו "גמור" בהכרח. ואם קרה שמצאת את עצמך באמצע תהליך אין סופי של עבודה – אולי לא צריך בכוח לשים עליו פקק ולהגיש אותו תחת הכותרת "גמור". אולי אפשר לבנות פורמט הגשה המציג את שטף העבודה – ואת ההמשכיות שלה [זו שהייתה וזו שתהיה]. ברור לי שתכנון הזמן ובניית תוכנית עבודה הם דברים חשובים בחיים. אך אם הפרויקט הזה גם ככה מנותק מהמציאות, מכל הבחינות שכתבת – אפשר לדעתי גם להשתחרר מזה אם העבודה מצדיקה. זה פורמט שקיים במוסדות אחרים בעולם, לתואר ראשון ושני, שאני חושבת שאולי שווה להפתח אליו.

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…