צורה, גריד, סגנון, שפה

ומה קורה כשלדבר שאתה רוצה להביע אין צורה? ואי אפשר להגדיר אותו? למעשה, הדבר היחיד שאתה יכול לומר הוא שהוא קיים.

אני מניח שזו הסיבה שהמציאו את ההייקו.

בלתי נתפס, אז
לכתוב שהרגשתי טוב
יותר בטוח

כשהגריד מוגדר היטב, קל יותר להתבטא. החופש נמצא בין סורג לסורג. ככל שהמבנה הדוק יותר הפחד לטעות פוחת. אם כבר ליפול — אז בין הכסאות.

קרטון מקומט
ריח שרוף של תפוז
כיוון הרוח

כשלמדתי עיצוב, חשבתי שסגנון = שפה. עם הזמן למדתי שאלו שני דברים נפרדים: סגנון הוא פיענוח של המציאות, בעוד ששפה היא חלק ממנה.

בשיעור חשיבה יצירתית, המורה אמר לכתוב. קשה להודות בכך אבל אנחנו טקסט רץ. אחרי שמתרגלים אפשר להמשיך לנצח. זה קסם אמיתי — מחליטים מתי להתחיל ולהפסיק, בעוד שחוט המחשבה נמשך. קופי-פייסט.

אנחנו כימיה
קבוצות של אלקטרונים
חגים סביב גרעין

המוח מחפש שיטה. פה ושם מוצא. אנחנו משוכנעים שמאחורי כל דבר שוררת קונספירציה כי קשה לנו לתפוס שדברים קורים מעצמם מדי פעם. זו מהות היצירה בעיני.

☼ עוד מאת מאיר סדן ← Syntax Error

  1. 1
    יום שני 26.10.2009, 15:39

    אין על מסגרות. זאת הסיבה שאני מעריצה את סופי קאל. אתה חושב שהיצירה היא המסגרת, או החיפוש אחר המסגרת? או בכלל העובדה שלדברים אין מסגרת?

    וגם, הייקו זה יופי של דבר. קסם הפואטיקה היפנית. מתה על זה גם :)

  2. 2
    יום שני 26.10.2009, 23:11

    סופי קאל היא דוגמה מצוינת. לפעמים נדמה שהיצירה האמיתית שלה זו פשוט העובדה שהיא ממשיכה להתקיים :>
    אני חושב שקצת מבאס לומר שיצירה = מסגרת, גם אם יש בזה מן האמת. אפשר להתחמק מתשובה ולהגיד שגם וגם…

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…