בסגנון חתירה

כבר עבר לא מעט זמן מאז שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי. זה לא שלא רציתי לכתוב. רציתי. אפילו היו לי נושאים. אבל בכל פעם מחדש התעוררתי בבוקר, הכנתי קפה והכנסתי הביתה את העיתון ואז המציאות הוטחה בפניי בכל הכוח והאלימות שלה וגרמה לנושאים שלי להיראות חיוורים ודהויים ובעיקר לא רלבנטיים.

רציתי לכתוב על מסע הפרסום לשמפו לשיער מתוצרת Crema שנמרח על קיר שלם ברחוב דיזנגוף. תקריב על פנים של אישה שממלא את הפריים ומעליו מופיעה הסיסמה – "כשהשיער מסתדר טוב, כל היום טוב". באמת? חשבתי לעצמי תוך כדי נהיגה. הלוואי שזה היה כל כך פשוט כמו שהפרסומת המעליבה הזו מנסה למכור לנו. האם באמת מספיק לאישה לסדר את השיער בבוקר בצורה מוצלחת כדי שיהיה לה יום טוב?

באותו יום עברה בתל אביב הצעדה למען שחרור גלעד שליט. חשבתי על אביבה שליט ועל כל שאר הנשים שצועדות באותו יום תחת השמש הקיצית הקופחת. חשבתי על השיער שלהן מתחת לכובעי המצחייה שחולקו לצועדים. ידעתי שהפרסומת טועה.

אתמול בערב צפיתי בטלוויזיה והתעצבנתי שוב ממסע הפרסום החדש של מקדונלד'ס, שמציג מעין מכלאה של דוגמניות בה שולט מעצב אופנה רודן עם מבטא צרפתי מוגזם. קלגס האופנה מהלך אימים על נתינותיו, סופר להן קלוריות ועולב בהן על תאבונן הבריא. פרסומת ההמשך מסתיימת בכך שהדוגמניות נשכבות על מכסה המנוע של מכונית אדומה לשביעות רצונו של המעצב. הוא מכריז בסיפוק כי "עם מכונית יפה ונשים יפות הוא נשאר בתל אביב".

רציתי לכתוב על היחס לאנשים כאל אובייקטים אבל אז שודרה מהדורת חדשות ובה הציגו את התמונות שהעלתה החיילת עדן אברג'יל לפייסבוק ובהן היא מצולמת לצד פלסטינים כפותים שעיניהם מכוסות. כל כך קשה לראות את התמונות ויותר מכך קשה לקרוא את התגובות שלה ושל חברותיה. באחת מהן תוהה אברג'יל האם גם לפלסטיני המצולם יש חשבון פייסבוק ואם כן אולי היא יכולה לעשות לו tag.

התמונות לא חריגות ורבים ששירתו בשטחים טוענים כי זו השגרה של הכיבוש. בכל זאת, המפגש הבלתי אפשרי בין התמונות לבין הפלטפורמה החברתית האינפנטילית, חושף את הפער העצום בין המציאות של המשתמשים לבין התפיסה האמריקאית את ה"משתמשים". בכל מקרה, הפונקצייה של "לייק" מעולם לא נראתה כל כך שטחית ומעוותת.

והבוקר כבר לא יכולתי יותר. הרמתי את עיתון הארץ מהרצפה והכותרת זעקה כי תנועת "אם תרצו" מאיימת על נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון כי אם לא תפטר מרצים שמאלנים הם יבריחו את התורמים. עכשיו כבר לא רציתי לכתוב על אף פרסומת, כסא, לוגו או גוף תאורה מעניין. כבר באמת לא היה טעם. רציתי רק לחלוק זיכרון קטן מבית הספר התיכון.

הייתי תלמידה בכיתה ט' בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים כשהמורה שלנו לספרות, עליזה מנדל, נכנסה לכיתה והכריזה על תחרות כתיבת חיבורים. עליזה הקריאה מהדף את הנושא  לאותה שנה – "חמש עשרה שנה לאיחוד ירושלים". היא קיפלה את הדף בשקט ואמרה משהו כמו "אולי נכון יותר לומר: חמש עשרה שנה לכיבוש חלקה המזרחי של ירושלים". אני לא חושבת שכולם שמעו, או הקשיבו, אבל אני יודעת שלעולם לא אשכח את הרגע בו הבנתי שאפשר וצריך להתבונן במציאות בכל מיני דרכים ולא בהכרח בדרך היחידה אותה הכרתי עד אותו רגע. זה היה רגע בו מסיכה הוסרה מעל פני השטח של הדברים. הם מעולם לא חזרו להיות אותו דבר עבורי.

☼ עוד מאת מירב פרץ ← פרה שמנה למרחקים ארוכים #1

  1. 1
    טליה זליגמן
    יום רביעי 18.08.2010, 11:08

    תודה על המחשבה הזאת. ותודה למורה עליזה.
    זה באמת מייאש ומתסכל.

    [ניסיתי לכתוב עוד, אבל אני מתקשה.]

  2. 2
    יום רביעי 18.08.2010, 11:27

    חזק ביותר.
    התמונה הבאה של יורם קופרמינץ:
    [img]http://www.yoramkupermintz.com/wp-content/uploads/2010/08/162.jpg[/img]

  3. 3
    יום רביעי 18.08.2010, 12:31

    אבנר, תודה על התמונה. מעניין שאותה פרסומת תפסה גם את תשומת ליבו של יורם. במבט ראשון אין בה שום דבר מיוחד שעוד לא ראינו ובכל זאת היא לא יוצאת לי מהראש. אולי ההיתממות והנאיביות של המסר הטפשי הן אלו שהופכות אותו למקומם לאורך זמן. במיוחד כשהוא פוגש מציאות לא תמימה ולא נאיבית נמסה תחת גל חום בלתי אפשרי.

  4. 4
    יום רביעי 18.08.2010, 12:35

    מעניין מאד גם אותי… הכי טוב שיורם יענה אם בא לו, נחכה ונראה אם זה יקרה, אם לא אשלח לו מייל.
    צ'או

  5. 5
    יום רביעי 18.08.2010, 13:53

    אני מזדהה מאד. אני עדיין לא הצלחתי למצוא דרך לבטא את הבחילה שאני חשה ממה שקורה במקום בו אני חיה דרך היצירה שלי. זה מתסכל אותי וגורם לי להרגיש שאני בורחת מהמציאות. אני *באמת* בורחת מהמציאות – לא קוראת עיתונים ולא רואה טלוויזיה. פעם חשבתי שזה סוג של מחאה, עכשיו אני חושבת שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם הקושי.

  6. 6
    יום רביעי 18.08.2010, 22:50

    הפסקה האחרונה שלך ריגשה אותי מאוד.
    ממש החזירה אותי לימי ילדותי.
    הלוואי וכל ילדי כתה ט' היו מסוגלים להבחנות שכאלה.
    זה גם גרם לי לחשוב שאולי כל הדברים שקדמו לפסקה יכולים לקבל משמעות נוספת, שכן אם הם לא היו מדברים אל אף אחד ולא היה בהן כל עיניין הם לא היו קיימים.
    כמובן שזה העציב אותי, אבל כנראה שיש בהם צורך. לא לי, לא לך, אבל למישהו אחר כן…

    בכל אופן הצלחת להעלות בי שצף זיכרונות של כל מיני דמויות שהשפיעו על חיי ותרמו לי רגעי נפילת אסימון.
    תודה!

  7. 7
    יום חמישי 19.08.2010, 6:45

    ניר – הצלחת לרגש אותי בחזרה מאחר ו"עלית" בעצם על הפוסט האמיתי אותו התכוונתי לכתוב הפעם..
    רציתי לתאר שלושה רגעים כאלה, רגעים של לימוד, ובעיקר להכיר תודה לאנשים, ובעיקר לנשים שלימדו אותי לאורך השנים. האחרונה שבהן היא אריאלה אזולאי אצלה למדתי לפני כמה שנים סמינר מעולה על צילום ואתיקה.
    ואולי הפוסט הזה עוד צריך להיכתב. תודה. ♥

  8. 8
    יום ראשון 22.08.2010, 0:09

    כל כך נכון שזה פשוט לא יאומן. הבליל הזה של פירסומות וחדשות שמתערבבות אחת בשניה (אפילו להיות רמטכ"ל אי אפשר בלי קמפיין מחושב), הקלות שבה הציבור אוכל כל מה שנותנים לו בלי לעצור רגע – אני מקווה שיש עוד מורים כמו המורה שלך, שעדיין גורמים לתלמידים ללמוד לחשוב בעצמם.
    ואת זה אני עוד כותבת ביום שהשיער הסתדר לי טוב…

  9. 9
    איציק רנרט
    יום רביעי 25.08.2010, 20:56

    כנראה שעליזה זה שם טוב למורות טובות שמשנות חיים. עליזה ליידנר, המורה שלי להיסטוריה בכיתה ח', אמרה לנו שבארבעים ושמונה היה גירוש,לא עזיבה מרצון. כולנו התפלצנו.
    אז מצד אחד-האמת משחררת. מצד שני-עברו המון שנים מאז שהייתי בכיתה ח' והכל רק מחמיר.

  10. 10
    יום חמישי 26.08.2010, 6:34

    איציק, באמת יש הרבה קווי דמיון בין שני הסיפורים. הגיל, השם, התכנים.
    אתה צודק שמאז הכל החמיר. במיוחד מצב המורים.
    לימדו אותי אנשים נפלאים ומיוחדים שרובם היו מאד מסורים לעניין. קשה לי להאמין שהם היו בוחרים היום ללמד בתיכון. ולא רק בגלל המשכורות.

  11. 11
    מיכל זק
    יום שבת 27.08.2011, 14:25

    יש עוד מורים כאלה, בן זוגי מורה ולימד בכיתה ז . יום אחד לקראת יום ירושלים, נכנסה תלמידה לשאול אותו, במסגרת סקר על דעות מורים, מה דעתו על יום ירושלים, הוא אמר לפני כל הכיתה שהוא לא מבין על מה החגיגה כשעם אחד כובש עם אחר. התלמידה רשמה בקפידה את התשובה ורצה לכיתתה, התלמידים נותרו הממומים, (המנהלת קראה לו להבהרות) ואני? אני מקוה שאחד או שניים מהתלמידים יזכרו את המשפט ועוד אסימון או שניים יפלו בקרוב.

  12. 12
    מירב פרץ
    יום שבת 10.09.2011, 12:51

    מיכל, תודה על התגובה. אולי אחד מהתלמידים של בן זוגך יכתוב על זה יום אחד פוסט באנטייטלד 2031..

  13. 13
    אורי כהן
    יום שישי 06.09.2013, 13:35

    לאיציק מתגובה 9,

    עליזה ליידנר הייתה גם מורה שלי, ואולי מה שלמדתי ממנה היה שווה את כל בזבוז השנים בבית ספר הראלי בחיפה!
    יותר משהייתה מורה מעולה, היא הייתה מחכנת אמיתית לאזרחות ואמת.
    היא הייתה זאת שהתוותה את דרכי להביט אל החיים שמסביבנו.

    תודה לה!

    אורי

  14. 14
    vardhan
    יום שבת 30.08.2014, 23:46

    ובהמשך לעליזה ליידנר מהערה 9 ו-13, לא שהיא צריכה אישרור להיותה מורה ומחנכת דגולה אבל אם כבר…עושה חשק למצוא אותה ולומר לה "תודה" בפנים

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?