פרדוקס הבלייה

נסיעה בזמן או במרחב לא חייבת לתקיים בצורה פיזית ממש. היא יכולה להיות בתוך הראש פנימה. היא יכולה להיות בצורה של הזיכרון – המרכיב החשוב ביותר שיש לכל מספר־סיפורים באשר הוא, בין אם הוא מאייר, צייר, סופר, או מחזאי. סופרים רבים אומרים כי הרכיב המשמעותי ביותר שיש להם בעבודתם, היא אינה היצירתיות, אלא הזכרון. אני לא צייר אימפרסיוניסטי, האור לא מעניין אותי וגם לא שינויי שעות היום. אני לא יוצא החוצה מהסטודיו לצייר. כל העבודה שלי, כתיבה וציור כאחד, נעשית במחשכים. אני לא זקוק למקום ספציפי להיות בו, אלא אני סוגר את עיניי ועושה נסיעה בזמן ובמרחב. מצד אחד מאבדים אינפורמציה בדרך (ולא בטוח שהיא איננה חשובה, פשוט הזיכרון מתעתע בנו, אין מה לעשות), אבל מצד שני הנסיעה הזאת במרחב ובזמן פנימה לתוך מעמקי תעלת הזיכרון מביאה לתוצאות מאד מענייניות. היא מאפשרת להתמודד בצורה בלתי אמצעית, כמעט אינטואיטיבית, עם המקורות היצירתיים שלנו.

אסביר למה אני מתכוון: אני בן־תערובת, בן לאמא גרמניה ואב מרוקאי. כאשר אני כותב, אני מוצא את עצמי סוגר את העיניים ויוצא למסע אל ריחות המטבח, המבטא והמוסיקה של בית־אבא, של סבתא שלי, של המרוקאית, של הסיגרים, של הפסטלים, של העוּד. הנסיעה היא דרך שביל פתח־תקווה / סְטָאט / נתניה / עפולה / הזיכרון. זהו שביל טקסטואלי, לינגוויסטי בעיקרו, חידודי לשון, חרוזים, קולות צחוק, צעקות וריבים ובעיקר הרבה רוטב. הרבה אמוציות. כאשר אני מצייר, לעומת זאת, הנסיעה בזיכרון היא חזותית – לילדים אדומי שיער וסמוקי לחיים, לאנונה, לפיטנגו, לכפר ידידיה ולקולות של הייקים שאומרים "את לא בֵּזֵיידֵר" לבנים ובנות כאחד, לסבא שלי עם המשקפיים הגדולים ופלומת השיער הלבנה בן למשפחת פרוונים גאה, סרטיפיקטים ונישואים פיקטיביים, למסורת הציור האקספרסיוניסטית הגרמנית, לאלה־פרימה, לשירה וספרות גרמנית, לשמים האפורים עם העננים האדומים ולמסורת התבוללות בין נצרות ליהדות.

אני חושב שלכל אחד יש את הנסיעה שלו פנימה. הנסיעה שלי שסועה לשניים, והיא מאתגרת אותי בצורה כמעט סכיזופרנית: מזוודה אחת שיש עליה מדבקה "ברלין", ובתוכה מכנסיים קצרים עם שלייקעס וחולצת כפתורים ארוכה ומזוודה אחת שכתוב עליה "סְטאט" (עיר הולדתו של אבי) ובתוכה הרבה שבּקיָה עם דבש. אני חושב שהמכלול הזה הוא שמניע אותי ליצור בשני האפיקים, ושניהם שלי באותה מידה: מחקר השפה העברית שלי ומחקר השפה החזותית שלי. כולי תקווה שיום אחד אוכל להכניס את השבקיה מלאת הדבש למזוודה של המכנסיים עם השלייקעס בלי ללכלך. מקסימום, אם זה לא ילך, נכניס לשקית קודם.

☼ עוד מאת דן אלון ← חזרתו של האובייקט

  1. 1
    יום חמישי 12.08.2010, 11:15

    לא רוצה להדחף לך לנסיעה, אבל אולי אתה לא צריך מזוודה? אולי מזוודה זה של מדיומים אחרים שמחפשים קוביות. מה דעתך על שבקיה מסתובבת שהיא בעצם כמו מטריה מעופפת שמרימה אותך ואת השלייקעס בדרך לברלין, בגלל כוח הצנטרפוגה השבקיה לא מלכלכת אלא מפנקת בדבש את מי שנמצא בסביבתך

  2. 2
    יום חמישי 12.08.2010, 11:36

    חחחח אומר שאני חושב שזה רעיון גאוני ומסורבל :) והמזוודה, כמובן, היא מטאפורה.. אגב, אפרופו מזוודות מטאפוריות, אחת ההשראות לקונספט המזוודה עבורי היא הסרט המסובך והמעניין הזה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Tulse_Luper_Suitcases
    שלך, ד.

  3. 3
    יום שישי 13.08.2010, 10:41

    :)
    כמובן שהמזוודה היא מטאפורה, אבל לפעמים גם למטאפורות צפוף בתוך שקית..
    ותודה על הלינק, אעשה טיול לאוזן בקרוב
    פוסט מקסים

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…