הוכחות חותכות

יש לי צלקת בצוואר. היא לא כואבת, היא ארוכה יחסית, פעם היא הייתה אדומה יותר. לפעמים היא פתאום קופצת, כמו שחרור של קלאצ' בזינוק בעליה. לפני כשנה התחלתי ללכת לשיעורי פילאטיס בסטודיו ברחוב מונטפיורי. בשיעורים הראשונים, יותר משכאבה לי הבטן, הקשה עלי לחץ בצוואר שלא נתקלתי בו ביומיום. אורלי, בעלת הסטודיו, עיסתה לי את הצוואר ושאלה אותי: "ראית טיטניק?" ואכן ראיתי טיטניק. "אז הצלקת שלך מושכת פנימה, כמו המים שמשכו את הספינה לשקוע."

המלים היוו דימוי כל כך ויזואלי, שהחיבור בין לשקוע למטה לבין צלקת שמותחת את העור והאיברים הפנימיים האיר לי את החיבור בין הצלקת הפיזית לשקיעה מול שאריות העבר, צלקות של טעויות. זה חיבור מובן מאליו יש שיגידו. אבל, כמו הרבה דברים, זה לא שלא ידעת את זה קודם, אלא שפתאום יש משהו או מישהו שגורם לדבר להיות מאוד נהיר. התחושה הזו של גילוי היא תחושה אהובה מאוד עבורי. קפיצה כזאת בגוף, כמו שלפעמים הצלקת שלי קופצת. תחושה שגורמת לי ליצור משהו, או בהקבלה מהצד השני, גורמת לי להרגיש משהו מול עבודת אמנות. כמו להקשיב בחצי אוזן לרדיו עד שמתחיל שיר שתופס אותי וגורם לי לעצור, להחסיר פעימה. לדווין מייקלס ישנה עבודה שאני מאוד אוהבת הנקראת
This photograph is my proof ; צילום שחור לבן של זוג היושב מחובק על מיטה ומסתכל למצלמה, מתחת לצילום כתוב בכתב יד

This photograph is my proof. There was that afternoon, when things were still good between us, and she embraced me, and we were so happy. It did happen, she did love me. Look see for yourself!

כשאני רואה את העבודה הזו (על דפי האינטרנט אמנם..) אני נעצרת. מביטה בהם באותו רגע באותו אחר־הצהריים, יש בהם משהו כובש. זוג מחייך, היא יושבת מאחוריו כורכת את ידיה סביבו, משעינה את ראשה על גבו כאילו היה מותאם למבנה עצמות הלחיים שלה, הוא לבוש חליפה. כשהוא מצמיד את הטקסט לאותו צילום יש משהו כובש בו, כיצד הוא שקוע עדיין, נאחז בפיסת נייר של אחר־צהריים אחד כמטונימיה לקשר וברגע בו הצליח להוכיח את הכל, רגע שודאי עבר כבר גם הוא.

ליצור עבודות מתוך חוויות ממשיות זה חילוף חומרים, תהליך שבו בונים מחדש את תאי הגוף אחרי וממה שמעכלים, ומוציאים החוצה את הפסולת שכבר לא צריך. אם יצירות מעוררות בחזרה תגובה פיזית אצל הצופה הן מושכות אותי במיוחד. יוצרות שרשרת מזון חדשה שמתקיימת בלופ: הטורף והנטרף מתחלפים כל עוד ממשיך שיח: מישהו נכנס פנימה, הגוף מעבד אותו למשהו אחר ואז הבא בתור בולע.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← מי אמר ג'לאטו ולא קיבל?

  1. 1
    טליה זליגמן
    יום חמישי 29.07.2010, 7:29

    בעניין הצלקות, הן מחד כאלה קלישאתיות ומאידך סוחבות על גבן את כל משקל הקלישאה. בתור בעלת שתיים מכובדות אני לא מבינה איך אנשים מסתובבים בעולם בלי צלקות שמסמנות, מדווחות, אוצרות בתוכן, מלוות, מוכיחות.

    מחשבה מקסימה. תודה.

  2. 2
    גילי
    יום שישי 30.07.2010, 14:32

    מזדהה עם כל הפעלים, והן אכן סוחבות הצלקות

  3. 3
    יום שבת 31.07.2010, 17:30

    בשביל הדברים האלה יש אנטייטלד!
    תודה!

  4. 4
    גילי
    יום שבת 31.07.2010, 22:31

    אוו-וואו
    תודה רבה!

כל תגובה מקרבת את הגאולה…