צורות עשייה

מן המחשבות האחרונות, ומן התגובות הנקראות עולה שאלה די מעניינת לגבי דרכה של עשייה. הכוונה היא החל מהמחשבה של מיכל רינות על צימאון הזמן וכלה במחשבות העוסקות בפרויקט הגמר בכללותן. מזו ומאלה עולה תמונה של עבודה אינטנסיבית בלשון המעטה ושלא לומר לא בריאה במהותה (החל "מללדת ילדם של אחרים" וכלה ב"מה אני עושה כאן" חדשות לבקרים).

המחשבה אשר עולה היא לאו דווקא לגבי תוצרי העשייה איכותם או חדשנותם אלא על התהליך המנטאלי העומד בבסיסן.

רובנו מכירים את תהליך העבודה הסטודנטיאלי, מקבלת הבריף, דרך הלילות הלבנים, רצף ההתלבטויות, הטרדת החברים וכלה בהגשה אשר לרוב לא ברור כלל מה קרה במהלכה. תהליך עבודה זה נוטה לחזור במינונים כאלה ואחרים אף בחיים שאחרי, בעבודה היומיומית ובתוצרים המקצועיים. השאלה היא האם ניתן לחנך לאופן עבודה אחר.

כלומר, להבנה שהתוצאה בסוף יכולה להיות גרועה או טובה, אך אין היא משנה כלל שכן תהליך קבלת ההחלטות ורצף העבודה הוא שעומד במרכז והוא גם היחיד שלא משתנה מפרוייקט לפרוייקט. שכן האדם נשאר לרוב עם עצמו והתהליך הוא זה שחוזר על עצמו. במילים יותר פרקטיות האם ניתן לייצר סיסטמה שתקדש לא את ההתאבדות הנפשית/פיננסית/ריגשית על הפרוייקט אלא את צורת העבודה. סטודנט שיגיע להגשה אחרי יומיים לבנים לא יידע לא מימינו ולא משמאלו, השאלה היא עם מה הסטודנט נשאר מבחינה מנטאלית לאחר מחיאות הכפיים בסוף ההגשה. האם הסטודנט מקבל הבנה יותר טובה על תהליך החשיבה וניהול העשייה שהוא עמד במרכזה, תהליך זה מקביל לתהליך היצרני והוא קשור לרווחים וההפסקות שבין הפעילויות, הוא קשור להבנת התוצר הסופי עוד לפני שזה קרם קיום ממשי.

ייתכן שזו הרגשה אישית, אך נראה כי אופן הפעולה הכמעט צבאי של מקרים ותגובות, ושל התשת הכוחות מביא לבסוף אמנם לתוצרים אך לא לשלוות נפש לפועלים, וכדאי לטפל בתהליך העבודה לא רק במשמעות של סקיצות על הקיר אלא גם במה שקורה מבחינת הבנה וצמיחה לאור התוצאה, שכן אם התהליך האישי בריא, התוכן והצורה יגדלו באופן טבעי.

(ניתן לחשוב על כמה פתרונות, החל מהנחיה שממשיכה גם אחרי הפרוייקט ויודעת לנתח את מהלכו וכלה בקורס שכל תוצריו הם גרועים בהגדרה מה שמשחרר את הסטודנט ממועקת ה"הצלחה").

☼ עוד מאת יונתן אסולין ← סימני חיים/דעה מרחבית

  1. 1
    יום שני 05.07.2010, 9:43

    מעניין מאוד.
    פעם כשהייתי נכנסת לתקופות של בלוק יצירתי הייתי מכריחה את עצמי "לצייר מכוער". לקשקש מתוך ידיעה שהכל הולך לזבל אחר כך (בדומה למה שאתה כתבת בסוף הרשימה).
    היום כבר הרבה יותר קשה לי לעשות את זה.

  2. 2
    יום שני 05.07.2010, 12:21

    מסכים איתך.

    התהליך הוא לפעמים החשוב ביותר בזמן הלימודים. רק כך בסופו של דבר אני מאמין שכשיוצאים החוצה לעולם האמיתי פתאום מבינים המון. ומבינים איך לבצע משימות נוספות שלא קשורות דווקא לתחום ההתמחות שלומדים.

    התוצאות לפעמים יוצאות מדהים ולפעמים נשארים עם פה פעור ואומרים ווואייי זה טוב.
    אבל אחרי ההתשה שקוראת בתהליך אני הרבה פעמים לא ידעתי לשים את הדגש מדוע זה טוב, ומדוע זה רע.
    כי התהליך וההבנה הרבה יותר חשובים.

  3. 3
    יום שני 05.07.2010, 17:35

    עבורי תהליך העבודה הוא יצור, או אולי אקרה לו חיית מחמד. יש לי עימו שיח יומיומי והוא כל הזמן משתנה לי מול העיניים. אני כל הזמן מנסה לשנות ולפתח. לפעמים לא הולך. פעמים אחרות אני דווקא הולך, אחורה. אבל גם מזה לומדים. יש דברים שהם קבועים עבורי בחיים אבל לא זה.
    מלקרוא את מה שכתבת ואת שאר הדיונים שהיו פה אני מרגיש שאנשים לא למדו שהתהליך והלחץ לא הולכים ופוחתים עם השנים. צריך להבין שזה חלק מהמקצוע. אנחנו מחניסים לדברים לתוכנו, מכילים אותם ופולטים בצורה עיצובית. זה תהליך קשה ומלחיץ, תהליך אישי וקבוצתי. חייבים לא לפחד ממנו ולא לתת לו לשתק אותך. במקרים שבהם סבלתי הכי הרבה והיה לי הכי קשה יצאו לי הדברים שאני הכי אוהב.
    אין לי פה פנייה לשום אדם בצורה אישית, אך יש בי צביטה פנימית כל פעם שאני שומע התלוננות לגבי אופי הלחצים שמופעלים.
    דרך אגש יש מכללות אשר מעניק ליווי לסטודנטים או יותר נכון יותר לבוגרים גם לאחר סיום הלימודים.

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…