בעיות בחינוך לעיצוב

עוד יום עיון, הפעם במתכונת כמעט אינטימית, כלומר המשתתפים היו מסתדרים יפה גם סביב שולחן אחד או שנים בבית קפה, יום עיון בנושא חינוך לעיצוב. דיויד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית, ארגן את יום העיון ויבורך על יוזמתו זו. השתתפו נציגי ראשי המחלקות לעיצוב תעשייתי ועיצוב תקשורת במוסדות האקדמיים בארץ, נציגי תכניות הלימוד לתואר שני בעיצוב ונציג המל"ג. המרצים שהיו קהל טבעי לכנס כזה לא הגיעו וסיבותיהם עמם. בכל מקרה העדרותם מעידה על הבעיות שבמערכת החינוך לעיצוב.

רוב המרצים לעיצוב אינם מורים בהכשרתם והם מלמדים או כהשלמת הכנסה לעבודתם המקצועית או מתוך העניין שהמפגש עם הסטודנטים מעורר בהם.

מאחר ואינם מורים מקצועיים והעשייה החינוכית אינה בראש מעייניהם, הרי רעיונותיהם על כיצד ומה מלמדים נובעים בעיקר מהתנסויותיהם כסטודנטים. כמובן שמעבר להתנסויות העבר כל אחד מביא לכיתה גם את אישיותו והתובנות שצבר במהלך חיו, וכך יש אומרים המערכת מתפתחת ויש שיאמרו שכך המערכת מתנוונת. זו מערכת המזינה את עצמה מתוך עצמה, תלמיד הופך להיות מורה ופעמים רבות במסגרת אותו מוסד, Inbreeding המביא לניוונה של שושלת מאחר והיא סגורה מהשפעות חיצוניות.

דם חדש, רעיונות חדשים, זה מה שנחוץ, ובמצב כפי שהוא היום אין כמעט סיכוי שזה יקרה. המפגש שהתקיים מעורר פוטנציאל לדיון מעבר לגבולות המוסד, מפגש בין מוסדי שאולי יוביל לפריצת הגדרות – אם יהיה לו המשך והמוסדות לא יתכנסו בחזרה כל אחד לקונכיה שלו, לתנומה מדיטטיוית שממנה כל אחד מתעורר כמרוצה מעצמו לעצמו.

אך למה נחוצים רעיונות חדשים? מה רע במה שיש? למה לשנות מה שמתנהל כבר שנים? כי אי אפשר אחרת. במציאות דינמית באם לא תתאים את עצמך, אם לא תהיה דינמי, סימן שאתה ומה שאתה מנהל מתנוון, רעיונית או אף פיזית. כל אדם לעצמו מבין זאת וכל חברה עסקית יודעת זאת. ואכן מחלקות הלימוד הקיימות משתנות, כל מחלקה מתפצלת לתתי מחלקות, מסלולים, תחומי התמחות, והסטודנט לומד תחום הולך וצר כדי להתמקצע. הלימודים האקדמאים הופכים ליותר ויותר לימודים מקצועיים והבוגר במתכונת לימודים זו מתפקד בתחום הצר שלמד. מצב שאינני בטוח אם אינו מחטיא את המטרה הן ברמה האקדמית והן ברמה המקצועית.

בעייתיות המבנה

הלימודים האוניברסיטאיים בנויים בצורת פירמידה. שבבסיסה הרחב לימודי תואר ראשון, לימודים בעלי מימד רוחבי גדול ביותר, ובמעלה לימודי מסטר ההולכים ומתכנסים כאשר הסטודנט מתמחה בתחום מסוים. בתואר ראשון הסטודנט נבחן בעיקר על ידיעת עקרונות התחום שהוא לומד ובתואר שני הוא מתבקש לישם ידיעה זו כסינתזה מקורית שלו. אך לימודי העיצוב, ובאופן כללי יותר לימודי היצירה, אינם מבוססים על ידיעה בלבד, אלא על יכולת בו זמנית לעשות סינתזות של הנלמד, התנסות בפועל. הלימודים האוניברסיטאיים הפכו למעשה את הפירמידה המקובלת בלימודי חניכה בהן המתלמד לומד לבצע את הפעולות הפשוטות מהמסטר שלו ועם הזמן והנסיון המצטבר נפתחים בפניו יותר תחומי עשייה ואחריות עד שהוא יכול לתפקד כמסטר. מה שנעשה בלימודי העיצוב הינו זיווג היברידי (חיבור של מין עם שאינו מינו) של השניים. לקחו את המתכונת האוניברסיטאית של שני תארים וצמצמו אותה למסגרת של תואר אחד, מלימודים רחבים להתמקצעות בארבע שנים, ושילבו בתוכה את ההתנסות המקצועית באותה מתכונת. במקום שההתנסויות ילכו ויתרחבו עם צבירת הנסיון, כמו שמקובל היה בחניכה, הן הולכות ונהיות צרות ומצרות את תחומי הפעילות של הסטודנט כמו במודל האוניברסיטאי בתואר שני. כך אנו מקבלים בוגרים לעיצוב במדיה אחת אך לא במדיה אחרת, בוגרים שיודעים לפתור בעיות טכנולוגיות אך חסרי יכולת ביטוי תרבותית, בוגרים שיודעים לעצב אובייקטים אך אינם מבינים במיתוג וכו.

ברור ששתי הפירמידות – זו האוניברסיטאית וזו של החניכה – אינן המבנה הנחוץ, מבנה שלתוכו צריך לדחוס את תכנית הלימודים. כמו כן, ברור שהמבנה אינו יכול להקבע מראש ללא בירור של התכנים והמטרות של לימודי העיצוב. ואולי עלינו בכלל להשתחרר מהדימוי של תכנית הלימוד כמבנה, ולראותה כרשתות דינמיות.

בעייתיות ברמה האקדמית

לימודי העיצוב באופן היסטורי מחולקים למדיות היישום – דו מימד, תלת־מימד וחלל. בדיון שהתקיים ביום העיון קביעה זו לא הוטלה בספק והיוותה נקודת מוצא לדיון נפרד בעיצוב תעשייתי ודיון נפרד בעיצוב תקשורת.

למיטב זכרוני כל או רוב המחלקות מציעות היום בתחומן מסלולי משנה. כאשר בחנתי את מאפייני חלוקת המשנה מצאתי שרוב החלוקות התייחסו לתוצר – עיצוב אובייקט (תעשייתי, יחידני, ירוק, דפוס), עיצוב חברתי (תקשורת, אינטראקציה, עיצוב מכליל, עיצוב פוליטי), עיצוב תרבותי (עיצוב הוליסטי, עיצוב ממתג, עיצוב אקולוגי). לכל אחת משלושת חלוקות משנה אלו תחום עיסוק משלה. האחת עוסקת בעיצוב צורה של אובייקטים, השנייה בעיצוב התנהגות של אנשים והשלישית בעיצובם של ערכים תרבותיים, בהתאם לכך התוצרים שונים והקריטריונים לשיפוט העיצוב הינם שונים. אני מקצר כאן ואיני מרחיב על משמעויות חלוקה זו ורק אומר שמשמעות העיצוב כיום מתרחבת ומשתנה. אם בעבר עיצוב היה עיסוק בצורה ובפונקציה של אובייקטים (פלקט, מוצר, בניין) הרי היום אנו רואים את העיצוב, בפרספקטיבה של עיצוב חברתי לדוגמא, כעיסוק ביצירת אינטראקציות ולכן הצורה והפונקציה אינם מרכזיים יותר, אלא משמשים כאמצעי עזר ליצירת הסיטואציה החברתית. ההערכה של עיצוב חברתי מתבססת על מידת ההצלחה ביצירת הסיטואציה בקונטקסט מסוים. העיצוב אינו נתון יותר באובייקט, אלא מתהווה באינטראקציה.

אם העיצוב שרוי באינטראקציה החברתית וזו המטרה של המעצב הרי החלוקה לפי מדיות היישום, החלוקה למחלקות המקובלת היום, אינה רלבנטית יותר. דוגמא בולטת לקו חשיבה זה היא האקדמיה לעיצוב באיינהובן, הולנד. מחלקות הלימוד לתואר ראשון הן: האדם ופעילות, האדם וזהות, האדם ותנועה, האדם ופנאי, האדם והקיום. נשמע אולי זר ומוזר, וזאת אני מביא רק כדוגמא, יש כנראה עוד אפשרויות. כדי להגיע לאותן אפשרויות יש לפתוח בדיון ללא תנאים אקדמיים מוקדמים, דבר שבמציאות הישראלית אינו מתקיים.

בעייתיות ברמה המקצועית

כאשר ראשי המחלקות מנמקים את קיום המסלולים כרצון להתאים את הלימודים להשתנויות בשטח ולדרישות השוק, מתעוררת השאלה מה יקרה לאותם בוגרים כאשר ההשתנויות יובילו למצב שבו התחום שלמדו יהיה לא רלבנטי, האם יצטרכו לחזור ללמוד מחדש. זהו מצב לא סביר, שאולי נובע מבעייתיות מהותית בהבנת משמעות העיסוק בעיצוב כיום. בעייתיות הגורמת לעיוות המערכת, עיוות הפוגם בתוצר שלה, המעצב הבוגר.

ביום העיון בכל דיון שהתקיים השתתפו בנוסף לראשי המחלקות מעצבים פעילים, נציגים מהתעשייה, כפי שהם נקראו. יואב טיקוצ'ינסקי – בעל משרד עיצוב TCO ופיליפ בולקיה – בעל משרד עיצוב נאו-גרופ, האחד לכאורה עוסק בעיצוב אוביקטים תעשייתיים, השני בבניית מותגים. אך שניהם הציגו תמונה דומה להפליא של פעילויות ודרישות מהמעצב. תמונה שבה החלוקות של העיצוב לדיסציפלינות נפרדות והחלוקה למסלולים אינה רלבנטית למציאות באם רוצים להיות מעצב במלוא מובן המילה ולא רק מעצב מבצע או מעצב נישה. עבודת העיצוב אינה מוגבלת לאובייקט או לתקשורת או לתדמית היא כוללת הכל. מה שיש ללמד הוא חשיבה מעצבת, המכנה המשותף לכל הדיסציפלינות ולכל המסלולים.

האם הקניית ידע טכנולוגי ומעבר לכך כריכת כל הלימודים סביבם היא נכונה ביחוד במצב הדינמי של ההתפתחויות הטכנולוגיות? מה עם הבנת תהליכים חברתיים ותרבותיים? מה משמעות ההתפתחויות בעולם העסקים? האם הלימודים צריכים להכשיר מעצבים מבצעים, מעצבים חושבים או מעצבים מעצבים? האם איננו צריכים ללמד ללמוד ולא להקנות ידע? אלה חלק מהשאלות ויש עוד רבות שיש להתייחס אליהן כדי לברר מה הם לימודי העיצוב מבחינה מקצועית.

ועוד מילה על לימודי תואר שני, לדעתי, במציאות הקיימת תפקידם הראשון של לימודי ההמשך הוא לפתח את הדיון על מהות העיצוב, החינוך לעיצוב והעשייה העיצובית. כדי שיקום לנו דור שיוביל את השינוי, שיעצב את העיצוב.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← כיכרות ההגדה

  1. 1
    יום שישי 04.06.2010, 15:29

    פוסט לפרצוף.

    אני לא יודע מהם הפתרונות לבעיות שהצגת, והאם הפתרון ההולנדי הוא כיוון נכון. מה שכן ברור הוא ש_הבעיות_ עליהן הצבעת קיימות בחריפות. בתקווה שמודעות זו תהא התחלה של שינוי…

  2. 2
    יום שבת 05.06.2010, 8:38

    היי אבנר
    אין לי כוונה לנגח בפרצוף, אלא לפתוח דיון בונה. אני מציג את דעתי מתוך רצון שדעות שונות יעלו, לשמש קטליזטור לדיאלוג. אינני רואה את דעתי כאמת המוחלטת ולכן גם איני מציג פתרונות שלי, גם אם אפשר כמובן מתוך הדברים לראות כיוונים מסתמנים. הפתרונות צריכים לעלות מתוך הדיאלוג, מתוך הסכמות. לכן אני טורח וכותב.
    אמנם כאן עדיין, ואולי גם בהמשך, אין תגובות נרחבות, אך אני יכול לספר שיש תגובות והן אינן קצרות, תגובות המגיעות אלי אישית במיילים. לא כולם מרגישים נוח להגיב בפומבי.
    הכי מפחידה אותי היא האדישות, חוסר התגובה, חוסר האיכפתיות, ולשם כך יש לפעמים לנער את הקופסה, אולי מישהו יזרוק פנימה את מטבע הזהב.

  3. 3
    מירב פרץ
    יום שבת 05.06.2010, 10:25

    ויקטור – איינדהובן אכן מהווים דוגמה נפלאה לאופן בו אפשר להתחיל לנסח את התחום מחדש ולשים דגש על האדם/משתמש/מעצב במרכז [לפחות באופן מילולי].

  4. 4
    איציק רנרט
    יום שבת 05.06.2010, 18:10

    אתה מעלה שאלות חשובות ביותר-ואני משער שבכל המחלקות ,כשיש כמה דקות פנויות,(מה לעשות-ניהול היומיום תמיד נדחף קדימה לפני החזון) מקדישים להן מחשבה,גם אם לא מעמיקה מספיק.אני מאמין שאין תגובות בעיקר כיוון שכולנו נבוכים מול העתיד המתפרץ לנו לתוך ההווה כה מהר שאיננו מספיקים להערך לקראתו. לא נראה לי שיש מישהו שמזלזל בשאלות או חושב שאינן קריטיות.לגבי תשובות-אין לי.אחשוב באוגוסט.

  5. 5
    יום שבת 05.06.2010, 23:34

    ויקטור – "לפרצוף" לא התכוונתי שהוא מתנגח. זה בסה"כ סלנג שאומר שזה אחלה פוסט והוא ראוי ומעורר למחשבה ועשייה.

    שוב, אין לי פתרונות – אבל אני מסכים איתך שאדישות זה הכי גרוע. עכשיו כבר יש תגובות, ואולי אתה יכול גם להוסיף כאן תמצית תוכנית של מה שאנשים שלחו לך (אם אנשים לא רוצים להזדהות יכול להיות שהם כן מוכנים שתחשוף כאן רעיונות שלהם).

  6. 6
    יום ראשון 06.06.2010, 0:11

    קל לאקדמיה להיסחב מאחור נוכח התפתחויות טכנולוגיות מואצות: סילבוסים הרי נכתבים מדי קיץ, בעוד ששווקים חדשים קמים (ונופלים) בתדירות של חודשים ואף שבועות. נוכח כך, הדרישה שמורה באקדמיה יהיה גם מעצב פעיל בתחום היא הגיונית ואף מועילה.
    הבעיה היא שלעסוק בהוראה אינו עניין טריוויאלי. הוא מצריך התמקצעות ויכולת אישית שקשה לומר שקיימת אצל כל מעצב בתחום.
    בעיני, זה אינו עניין מבני – המבנה ממילא נועד יותר לסגל מאשר לסטודנטים – הרי בין אם יקראו לה "המחלקה לעיצוב וזהות" או "המחלקה לעיצוב אופנה", עדיין יהיו סטודנטים שיעיזו לאתגר את ההגדרות, וכאלה שילכו בתלם.

  7. 7
    יום ראשון 06.06.2010, 0:36

    מאיר – בהקשר הזה כדאי לציין את פרווקט "דולי סיטי" שזכה בפרס רייסקין בטכניון לפרוייקט הגמר של השמה. הפרייקט הוא תיאורטי ופורץ גבולות ועצם העובדה שנתנו לו להתקיים בסטודיו למשך שנה, ואח"כ בחרו בו מבין עבודות טובות – היא תעודת כבוד למוסד.

    http://kishkoosh.blogspot.com/2010/03/blog-post_16.html
    http://kishkoosh.blogspot.com/2009/07/blog-post_24.html

    מה שחשוב הוא שהמוסד ייקבל על עצמו מחוייבות לעודד פרוייקטים וטודנטים שמעזים לאתגר את ההגדרות. איך מוסד עושה את זה? רעיון: 25% מהציון הולך לחדשנות. נכון, זה אומר שפרוייקט טוב מאד אבל שאין בו טיפת חדשנות ייקבל רק 75. לא מחזה מוכר – רוב הפרוייקטים שרואים בתערוכות בוגרים, גם אם הם טובים מאד, אינם חדשניים, ורבים מהם זוכים בפרסים/מקבלים הערכה טובה.

    אבל בעצם – למה שבאקדמייה יהיה אפילו פרוייקט אחד ללא חדשנות?

  8. 8
    יום ראשון 06.06.2010, 8:26

    לא באופן ישיר, אבל לא הצלחתי שלא להזכר בלימודי הצילום שלי. באופן מובהק נתקלתי במורים מעולים שבמעולים שהחדירו אהבה, תשוקה, ידע, הבנה ויכולת למידה אך היו צלמים בינוניים ומולם – צלמים מצויינים שלא הצליחו להעביר אפילו חלקיק מהידע שלהם.
    אני מכירה את אותו דבר גם מלימודי כלי נגינה. כשיש מורה נהדר, זאת חווייה כל כך מרגשת ומלמדת ומעשירה. וכל כך הרבה פעמים אין קשר (ואולי בדרך כלל יש קשר הפוך) בין היכולת הביצועית של המורה ליכולת ההוראה שלו/ה.

    דבר דומה קורה גם בהוראת תוכנות שמשתנות תדיר תדיר. פה קל להבין שנדרשת הוראת העקרונות והוראת "האיך ללמוד תוכנה" כדי לאפשר לסטודנט להפגש עם עוד תוכנות וללמוד אותן בקלות. אבל גם פה זה עדיין קשה ליישום.

  9. 9
    יום ראשון 06.06.2010, 21:46

    ויקטור תודה, אני חושב שהדברים שכתבת הם מרתקים ומעוררי מחשבה. במיוחד תיאוריית ה-inbreeding שעלולה בסופו של דבר להביא לניוון. ואני מעלה שאלות נוספות, האם לדעתך מערכת לימודי עיצוב אקדמית יכולה להתקיים ממורים "מקצועיים" שלמדו ללמד, או שסטודנטים עלולים לא להעריך אותם מספיק מפני שהם לא שייכים לשוק העבודה ולא מנוסים מספיק בפרקטיקת היום-יום ? האם לדעתך ישנו קשר בין היות עולם העיצוב האקדמי בישראל מאוד פרקטי לבין המצב הגאו-פוליטי כאן, אני חושב שאולי אנחנו מפחדים לבנות משהו מאוד יציב בעל שורשים מעמיקים במקום שלפעמים נדמה ככל כך זמני.

  10. 10
    יום שני 07.06.2010, 5:34

    היי נדב, תרשה לי לתאר את המצב אחרת. כפי שאני רואה את המציאות במוסדות האקדמיים לעיצוב היסודות הם כה מושרשים שקשה לעקור אותם כאשר העולם הפרקטי משתנה. המוסדות ממשיכים להתקיים כאילו דבר לא השתנה באופן יסודי מאז שהם נוסדו ולכן מספיקה מודיפיקציה קלה כמו מסלולי התמחות. אך לא רק העולם הפרקטי משתנה ודוחף את האקדמיה להשתנות, גם תפיסות העיצוב והעולם, הפילוסופיה, משתנות. מודרניזם, פוסטמודרניזם, ופוסט פוסטמודרניזם, גם מלמעלה וגם מלמטה יש לחץ לשינוי והוא לא מתרחש.
    זאת לא שאלה האם צריך מורים מקצועיים או מורים פרקטיים, צריך את שניהם, אך בעיקר צריך לשבת בראש פתוח ולבדוק לאן ואיך רוצים להגיע.
    גם מושג ההוראה משתנה, האם מעבירים ידע, מלמדים ללמוד או מחנכים לערכים. אלו שאלות קשות בזמנים מורכבים, והפתרון לדעתי אינו מבנה חדש, מטפורה ארכיטקטונית, אלא התארגנות דינמית מתחדשת.
    אהבתי את המינוי החדש של פילוסוף כראש התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל. מינוי המלמד לדעתי על תחושת האובדן של העושים במלאכה ואני מאחל לו בהצלחה, ליצור תכנית קוהרנטית ורלבנטית.

  11. 11
    עפר כהנא
    יום שבת 12.06.2010, 9:59

    "מטרתה ומגמתה של אקדמיה בצלאל היא להכשיר אמנים, מעצבים ובעלי מקצוע לצרכי העתיד של החברה והתעשייה. אין אנו יודעים היום, אילו בעיות ייקראו הסטודנטים שלנו לפתור בעתיד, וזאת בעטיים של השינויים במדע ובטכנולוגיה והשפעתם מרחיקת הלכת על החברה. לכן, נעניק לסטודנטים שלנו לא רק ידע מקצועי בסיסי, אלא ננסה להראות להם היום כיצד להמשיך וללמוד מחר. אי לכך, עבורנו השאלה איננה רק של כרזה טובה, ציור יפה, בית מתוכנן היטב, כלי נאה או תכשיט אסתטי. לגבינו השאלה היא כיצד לשפר את איכות החיים. ואת זאת אנו מנסים לעשות."
    —–
    ד"ר דן הופנר, ידיעון בצלאל אקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, תשל"ו 1975/76, עמ' 7

  12. 12
    יום שבת 12.06.2010, 12:13

    המניפסט שעפר הביא גרם לי להיזכר במניפסט ביה"ס הבאוהאוס. יחד עם זאת נראה לי שהיום הייתי כותב מניפסטים שונים מן המניפסט המודרניסטי של הבאוהאוס ומן מהמניפסט החצי רלטיוויסטי/חצי מודרניסטי של הופנר.*

    *למה חצי חצי? כי מצד אחד הוא מכיר בכך שלא יודעים היום את צרכי החברה של המחר ובכך מתנער מן המודרניזם שחשב שהוא יודע. ומצד שני הוא עדיין מצהיר על ניסיון לשפר את איכות החיים – משהו שהיום נשמע קצת יומרני ודי מודרניסטי.

    בכל אופן, דרוש איזשהו מניספסט על:
    1. חינוך לערכים
    2. הקניית שיטות מחשבה לעומת דרישה לפתרונות (בזה הופנר התחיל אבל אני לא חושב שסיים).
    האם קהילת המעצבים עוסקת בניסוח חזון? או רק במעמד המעצבים בישראל? עמותת האדריכלים, בעיני, עוסקת קצת באיך מתפתח המקצוע, אבל מתעלמת מתקפידה או יכולתה גם להשפיע איך הוא ייראה – באמצעות ניסוח חזון משותף. מטבעם של מניפסטים הם צריכים להיות דרמטיים ובעיקר מדוייקים ובשל כך מושחזים היטב.

  13. 13
    קרן ארזי
    יום שני 14.06.2010, 14:06

    קודם כל באמת כל הכבוד, להעלות את עניין זה על הפרק זה דבר מבורך בפני עצמו וככל שירבו לעסוק בו ולהתקדם לשיפור ופתרון כן ייטב. אין לי איזו הצעה לפתרון קונקרטי ברמת מבנה תכניות הלימוד, אך כבוגרת לימודי עיצוב תעשייתי, תואר ראשון, אני מוכרחה לציין שהזדהתי מאד עם תגובתה של טליה. גם מורים לעיצוב הם אנשי חינוך והוראה לכל עניין ודבר. גם אני נתקלתי במעצבים מעולים שהיו מורים פחות מעולים ולהיפך. לכן בעניי הצעת הייעול המיידית שניתן ליישם, היא שללמד עיצוב מעבר ללהיות 'השלמת הכנסה' עבור המעצבים המלמדים יצריך גם הכשרה מקצועית. בכדי ללמד עיצוב- אולי יהיה צריך לעבור לימוד/הדרכה/השתלמות בפורמט כזה או אחר על כיצד להצליח להנחיל מהנסיון ומהידע שנצבר לתלמידים, בעזרת כלים מעולם החינוך וההוראה.

  14. 14
    יום שני 14.06.2010, 14:58

    נראה לי שמה שצריך לעשות בעקבות פוסט כזה זה לפרוט את הדברים לפרוטות. וזה אומר – לפרוס את הבעיות שיש כרגע בכל אחד ממסלולי הלימוד, להציע הצעות לפתרון עבור כל מסלול, לבחון אפשרויות של לימודים רב-תחומיים, לבחון דרכים חדשות כמו מודל איינדהובן להתייחסות לעיצוב.


    לשם כך דרושה פלטפורה, לדעתי במקרה הזה אתר, שיהיה פתוח לכלל הסטודנטים, המורים, והמעצבים הפעילים. זה יכול להיות חלק באתר של קהילת המעצבים. מה שעוד אפשר לעשות בדיון כאן באנטייטלד, ואני מציע שנעשה אותו, זה _לאפיין_ את הפלטפורמה הזו. ואח"כ מי שייקח זאת על עצמו, תבוא עליו הברכה. רק טבעי כמובן אם יהיה זה ויקטור, שהנושא בוער בעורקיו.

  15. 15
    שחר קליין
    יום שלישי 15.06.2010, 14:26

    העליתי לדיון את הדיון שכאן בקהילת "העיצוב עובד" בדה מרקר.
    למרות שנראה לי שהתגובות מתיחסות שם רק לפיסקה שציטטתי, מעניין לראות שאנשים בהחלט מוטרדים מרמת ההוראה בעיצוב.
    אותי מטרידה ההתיחסות להוראת העיצוב בהקטנת ערכו: מכיוון ש"עיצוב הוא מקצוע של תשוקה" הרי שלא חייבים לעבור הכשרה כמורים…
    מספיק כנראה להיות מלאי תשוקות.
    וזה נאמר ביום שנחתמה ואושרה עיסקת טיעון עם אנס שיכור מזן "מלח הארץ"… הוא היה מלא תשוקה, ללא ספק.

    http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1631215

  16. 16
    יום שלישי 15.06.2010, 16:58

    שחר, אינני מוטרד כל כך מרמת ההוראה, אלא מחוסר הדיון בתוכן, במהות. למה צריך ללמד? מה צריך ללמד? איך צריך ללמד? ומה יצא מזה?, אלה שאלות יסוד בכל פרויקט עיצוב שהוא.

    בעניין התשוקה לעיצוב, נושא שאינו מופיע בפוסט זה, אך ברצוני להתייחס לדבריו של שחר. צריך לזכור את השיחה של סוקרטס ודיוטימה ב"המשתה" של אפלטון. הכח המניע כל אדם והיוצר את האדם היא התשוקה. היא קודמת לחשיבה הרציונלית ויוצרת אותה. יש תשוקה המכבדת את בעליה ויש המורידה אותו להיות כחיה. עיצוב בעיניי הוא הכח לממש תשוקות, הוא הכוח המרומם לרוחני או המוריד לשאול.

    בענין הפלטפורמה, הצעתי בתגובה למחשבה של מירב "כמה מחשבות על הגשות" הצעה להיפוך אופן יצירת התוכן. לדעתי שווה לנסות.

  17. 17
    שחר קליין
    יום שלישי 15.06.2010, 17:22

    אני לא בטוח שיש תשובה ברורה כרגע לשאלות האלה.
    כש"העיצוב" מחפש לעצמו הגדרה עכשוית ותוהה בדרכי החיים, קשה לאקדמיה לכוונן את עצמה.
    תקופת המעבר בה נמצאת היום הפרקטיקה אינה מאפשרת לתכנים האקדמיים להתמקד.
    עדיף לחכות מאשר להמציא זמזומילים חדשות לבקרים, רק על מנת להיות "מעודכנים" (להלן "העיצוב ההיברידי " של בצלאל).

  18. 18
    שקט לבן
    יום ראשון 04.07.2010, 21:46

    הנה התחלה

    וכל הכבוד לטכניון ולשאר המוסדות שפתחו את שעריהם בפני ביקורת

    http://www.che.org.il/template/default.aspx?PageId=451

    קצת על דולי סיטי :

    לשגיא ולשותפו היתה הפריבילגיה לעשות מה שבא להם לא בגלל שהם קיבלו אותה . הם לקחו אותה . הם לא כבוד למוסד אלא לעצמם . הטכניון הוא מוסד אנכרוניסטי שלא מעוד פרצי יצירתיות מסוג זה .
    ..
    היכולת שלהם נבעה בעיקר מכך שהם הצהירו כבר בשנה שנייה שהם לא מתכוונים לעסוק באדריכלות שניהם עובדים במשרה מלאה במשרד אנימציה . כמדומני
    ..
    ככלל הטכניון מורכב מצוות אדריכלים שמרן . וכפי שציינת לגבי מוסדות העיצוב כולם גדלו בתוך המוסד בו הם מלמדים . ובסך הכל יורקים חזרה לבאר את מה ששתו ממנה לפני עשרים שנה
    ..
    כאילו דבר לא השתנה בשנים אלה
    ..
    תודה על הפוסט . בתקווה נואלת שאולי מתי שהוא בימנו אנו נזכה לראות שינוי

  19. 19
    ניצן שלוש
    יום שני 23.08.2010, 7:16

    בדומה לבית הספר בהולנד שהצגת, ישנו מוסד בעיר קלן בגרמניה הנקרא Koeln International School of Design. גם בו אין חלוקה להתמחויות, אלא תואר ראשון רב-תחומי במסגרת בה הסטודנטים מתנסים ב- 12 "תחומי עניין" (עיצוב וכלכלה, עיצוב ואקולוגיה, זהות תאגידית וכו'). כך שהדגש הוא על פיתוח "חשיבה עיצובית" ללא קשר לתוצר.

    ישנם כמובן יתרונות וחסרונות רבים לשיטת לימוד שכזו, בו סטודנט אינו מתמחה ב"תקשורת חזותית" או ב"עיצוב תעשייתי". חשוב לציין, שאת ההתמקצעות רוכשים הסטודנטים בהתלמדויות שונות לפני, בזמן ואחרי הלימודים. בישראל, לצערי, אין מודעות בעולם העיצוב לנושא של התלמדויות, ועל כן יכולה להיות בעייתיות מסויימת בסוג לימוד קונספטואלי שכזה.

  20. Pingback: אנטייטלד — דברים שלמדתי

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…