יצירתיות ובלוק כתיבה

המושג "בלוק כתיבה" הוא דו משמעי בעברית. יש את בלוק הכתיבה שקונים בחנויות לציוד משרדי, כזה שנועד לכתיבה ושרבוט, ויש את תופעת בלוק הכתיבה, זו שגורמת למחסום יצירתי (באנגלית writers block). אני מוצאת את דו המשמעות הזו מעניינת. האם יש קשר בין שני הדברים? האם חלק מתופעת בלוק הכתיבה זו ההתמודדות עם בלוק הכתיבה הפיזי?

naama-paint-small

אני מתבוננת בילדה שלי בשעה שהיא מציירת בצבעי גואש. מעולם לא ראיתי אותה נעצרת מול דף ריק, היא פשוט מציירת. נדמה כי הציור שלה אינו למען תכלית מסוימת, אלא לשם ההנאה מפעולת הציור עצמה. מהר מאד משיחות המכחול יוצאות את גבולות הדף והיא מתחילה לצייר על הרצפה ועל עצמה, והכל באותה הבעה ומידת ריכוז. באיזשהו שלב היא מחליטה שהיא סיימה ומכריזה "דף חדש". אני נותנת לה דף לבן חדש והיא מתחילה ציור חדש מהתחלה. מעולם היא לא ביקשה לשמור את הציור או לתלות אותו על קיר. בלי שום סנטימנטים היא פשוט ממשיכה הלאה.

כשאני משווה את הסצינה הנגלית לעיני עם ההתמודדות שלי עם דף לבן אני מבינה שעם בגרותי אבדו לי שני דברים חשובים. הראשון הוא החריגה מגבולות הדף. יש דף, יש רצפה, יש "אני", הגבולות תחומים וברורים. אבדה לי היכולת לראות את הרצף שלהם. הדבר השני שאבד לי, כנראה היותר משמעותי מביניהם, הוא היכולת לכתוב או לצייר ללא תכלית מוגדרת אלא לשם הפעולה עצמה.

בספר "ליל האוב" של פול אוסטר מתמודד גיבור הספר עם בלוק כתיבה. הוא החלים בדרך נס ממחלה קשה אך לא מצליח לכתוב כמו בעבר. הוא מוצא בחנות כלי־כתיבה מחברת כחולה תוצרת פורטוגל ומצליח בעזרתה לחזור לכתוב. המחברת גורמת לו לשטף כתיבה, אך באורח מסתורי העלילה שהוא מגולל מתחילה להשפיע על חייו האמיתיים. בספר הגאוני הזה אוסטר שוזר במלאכת מחשבת שלושה סיפורים שונים זה בתוך זה ולא ברור מה כאן הבדיה ומה האמת, הגבולות מיטשטשים ונראה כי המילים שכותב המחבר הן אלה שיוצרות את המציאות.

בסיפור המופלא הזה בלוק הכתיבה (הפיזי) משחרר את בלוק הכתיבה (המנטלי) לא בגלל שהוא בצבע כחול או מתוצרת פורטוגל, אלא בגלל שהגבולות בין היוצר לבין כלי היצירה שלו אינם ברורים עוד. חיי הסופר מושפעים מהכתיבה והכתיבה מחיי הסופר והם מתערבבים זה בזה, בדיוק כמו שכשהבת שלי מציירת היא לא שמה לב מתי זה הדף ומתי זו היא עצמה.

בסוף הספר, הגיבור משמיד את המחברת הכחולה בתוך שיאם של ארועים שמהווים נקודת מפנה בחייו. הוא מבין את ההשפעה של המחברת על מה שקורה לו: "מחשבות הן ממשיות, מילים הן ממשיות, כל דבר אנושי הוא ממשי, ולפעמים אנחנו יודעים על דברים לפני שהם קורים גם אם איננו מודעים לכך. אנחנו חיים בהווה, אבל העתיד נמצא בתוכנו בכל רגע. אולי זהו עניינה של הכתיבה … לא לתעד ארועים מן העבר, אלא לגרום להתרחשותם של דברים בעתיד." (עמ' 209).

אני חוזרת ומתבוננת בציורים של הבת שלי ותוהה מה חבוי בהם. מה נשפך בהם באותו להט יצירה, לכאורה ללא תכלית מוגדרת. האם צפונים שם ידיעות על העתיד? האם היא מספרת שם את סיפור גורלה, את סיפור גורל כולנו?  "ברגעים מסוימים באותם ימים", משחזר גיבור הספר, "הרגשתי כאילו גופי הפך שקוף, היה לקרום נקבובי שדרכו יכולים לעבור כל הכוחות הבלתי נראים של העולם – אגד של מטענים חשמליים הנישאים באויר ומועברים בכח המחשבות והרגשות של הזולת." (עמ' 210).

נדמה כי לעולם לא נבין עד הסוף את כוחה של היצירה, מאין היא באה ומה טיבה. כיצד היא נובעת כאילו משום מקום, ולשם מה היא לובשת צורה. אך נדמה גם כי כוחות היצירה שבתוכנו ומעבר לנו הם אלה שמאגדים וקושרים את גורלותינו יחדיו.

☼ עוד מאת דנה שלזינגר ← אומברטו אקו: אינסופיותם של אוספים

  1. 1
    יום ראשון 02.05.2010, 9:02

    מעניין מאד. תודה

  2. 2
    יום ראשון 02.05.2010, 10:25

    ועוד לא דיברנו על בלוק הכותבים מול הקובץ הריק. עם המתווך הנוסף של המקלדת. ונדמה לי שבדיוק בסוף השבוע ראיתי שאוסטר לא נוגע במקלדות. רק עטים. אפילו מגלגלים לו בגוגל מה שהוא צריך.

  3. 3
    מילי
    יום שני 03.05.2010, 10:38

    מקסים.
    איך פעם עמדנו מול לוח חלק וקישקשנו, והיום אנחנו עומדים מול בלוק ורק חושבים וחושבים וחושבים. לו רק ליום אחד הייתי יכולה להיות אדם בוגר עם תמימות של ילד…
    …אז לא הייתי אני
    :-)

  4. 4
    יום שני 03.05.2010, 11:00

    טליה,
    אני חוששת שאני מסכימה עם אוסטר. בזמן האחרון אני מנסה להתנתק מן המחשב ולצמצם את השעות שאני מבלה מול מסך, וזה רק עושה לי טוב… שווה בהקשר הזה לקרוא את "טכנומיסטיקה" של עידו הרטוגזון: http://www.technomystica.co.il/

    מילי,
    אני מוצאת שההורות שלי מאד עוזרת לי לחזור להיות עם אותה תמימות של ילד (ועדיין להשאר אני..). התרבות שלנו מקדשת את ה"חשיבה" ואת ה"מיינד" ופחות את ה"מעשה". קשה להתנתק מכבלי התרבות הללו, אבל זה בהחלט אפשרי.

  5. 5
    יום רביעי 05.05.2010, 0:35

    מעולם לא חשבתי על אירוניה שבצירוף בלוק כתיבה.
    האופן מעניין פורסם היום בקפה דהמרקר אתר מעניין שהביא עבודה של מאייר שאייר את אותם האיורים שצייר כילד ליפני 20 שנה
    http://www.tristanmanco.com/2010/02/06/ericailcane-potente-di-fuoco/

  6. 6
    גילי
    יום שבת 08.05.2010, 16:46

    דנה,
    זה זמן שאני חושבת על הקשר בין יצירה לתערוכה, האופן שבו אנו יוצרים דרכן עולם חדש, (אולי עולם מקביל לעולם שלנו), שאנחנו משתקפים בו באיזה שהוא אופן או שהיינו רוצים להשתקף בו כך. מדהים פתאום לחשוב על הדומה והשונה כל כך בין השתקפות לשקוף.
    מענין מתי התחלתי לתחום את הדברים בבלוקים צהובים וקוביות לבנות ולהתרגש מלמלא אותם: חללים שבעצם אני כנראה רוקנתי בזמן שהגדרתי אותם ככאלה. עבור בתך נראה לי שהם חלל אחד רציף שהיא נעה בו בחופשיות.
    מחמם את הלב ופותח את המחשבה.

  7. 7
    יום שבת 08.05.2010, 23:40

    גילי, תודה. גם אני חושבת הרבה לאחרונה על ההשתקפות הזו, אולי אפילו כסוג של שכפול עצמי… אהבתי את ההשוואה בין השתקפות לשקוף. מעורר מחשבה.

    ניר, תודה על הלינק. אני חייבת להודות שהאיורים של המאייר כילד וכבוגר הרגישו לי באיזשהו מקום אותו דבר. אולי רק קצת מהוקצעים יותר, אבל זה הכל. אני חושבת שהציורים של הילד הם ציורים של מישהו שכבר מצייר בתוך תבניות תרבותיות, לא מצאתי שם את השירבוט החופשי אותו ניסיתי לתאר (אבל זו רק דעתי).

  8. 8
    אמיתי
    יום רביעי 23.06.2010, 0:13

    כתוב יפה.

    אפילו שזה לא לגמרי קשור, לא יכולתי שלא להיזכר באלבום של פיטר ביורן וג'ון, באותו שם – Writer's Block.
    שם כפל המשמעות הוא בהתייחסות הרגילה, מול התייחסות לבלוק בשכונה בה הם גרו, שהיה עמוס כותבים ויוצרים, כמו שהם הסבירו בראיון שקראתי פעם.
    אהבתי את זה כי זה בעצם ההיפך. ממושג של מחסום ותקיעות זה הפך לסביבה יצירתית ומפרה.
    מאז בא לי לגור שם לפעמים.

    האלבום (המעולה לדעתי):
    http://www.mediafire.com/?jammjzm5hhn

  9. 9
    יום שישי 24.09.2010, 12:44

    "בלוק כתיבה" על שתי משמעויותיו, מתקשר לי
    לקשר בין הרשאה להשראה; שני מושגים, מצבים נפשיים – הנוכחים במינונים שונים בתהליכי היצירה.

    ניכר שילדתך מציירת עם הרשאה מוחלטת מבפנים, אותו מקום ששריריו נעשים רפויים או הופכים אוטומטיים בהמשך חיינו.

    פול קליי העתיק שוב ושוב את ציורי הילדות שלו, הוא חיפש שם את אותה טריות חמקמקה שנעלמת בהמשך חיינו .

  10. 10
    יום ראשון 26.09.2010, 18:39

    העניין הוא שעם השנים נוספו לנו כל כך הרבה חוצצים ואנחנו כל כך עסוקים בלחשוב איך נראה/נשמע/נצטייר…האם זה תואם את מעמדי/הגדרתי/מצבי היום?
    שהם הם מנטרלים את היכולת ליצור ללא תכלית
    מזל שיש לנו את ההורות להתבונן בה ולזכור כמה תמים הכל היה לפני שנהייתי אני.
    העניין הוא שגם בנסיון להכנס למצב מדיטטיבי כדי ליצור ללא תכלית אנחנו "עובדים" על עצמנו.
    אין לי פתרון חד משמעי אבל מנסיוני אני יכולה להעיד שברגע שמצאתי בי את הילדה של פעם זו שיצרה ובה בעת בראש הפליגה למקומות אחרים – זו הנקודה בה זכיתי בחופש יצירה

  11. 11
    אבנר פינצ'ובר
    יום חמישי 01.03.2012, 15:13

    מחשבה ותיקה ותגובה מאוחרת – מעורר השראה ורצון לחזור ליצירה החופשית, ללא גבולות הנייר וללא גבולות הזמן. אהבתי מאד.

כל תגובה מקרבת את הגאולה…