עכשיו מסע חד פעמי אל ההווה

Einat Arif-Galanti-colours of outside 2016

כשהייתי ילדה שמתי לב שיש הרבה רגעים כאלה של "עכשיו" רגעים של כלום ומורכבות אינסופית של פרטי פרטים. החלטתי לשמור ולאסוף ולקטלג אותם. לקחתי מחברת שורה חומת כריכה וכתבתי עליה: "עכשיו", ובפנים פירטתי. אני זוכרת לאיזה "עכשיו" התכוונתי – עמדתי בהסעה חזור מטקס סיום בביה"ס, חיבקתי את העמוד של האוטובוס שליד הדלת האחורית. מאחורי זגוגית ישבו שתי אמהות, אחת שלי, ודיברו. הנוף חלף לי מול העיניים ואמרתי לי שזה רגע מושלם להתחיל איתו את ה"עכשיו" שלי. מצאתי את המחברת כמה שנים אחר-כך, כתבתי בו על "עכשיו" אחר, שבו גם תיארתי את המפגש בין המפרקים והתחושה של הרגליים קצרות המכנסיים ביחס לשטיח.

זה כמו צילום. לאסוף "עכשווים" לכלל אלבום, לצלול אל כל פרט ולנסות לכלוא אותו לנצח, לשמר עוד ועוד מההווה שמת כל רגע מחדש.

היום התרחש "עכשיו" אחד שלא יוצא לי מהראש.

זה קרה לאישה אחת שדרכו עליה כל הזמן מאז שהיא היתה ילדה, היא החזירה אהבה למי שדרך עליה, משל הוא שם אליה לב.  כשגדלה לבחורה איש אחד פתאום ראה אותה. היא הבהבה קצת ונדלק בפנים נר חלוש שקצת התעצם לאורך השנים (בגלל השקיפות שלה ניתן היה לראות את האור מבחוץ, אבל כן המשיכו לדרוך עליה, לא מרוע, מהרגל). כשהיתה צריכה ללדת האיש שלה הלך לרגע והאור פתאום הבהב ונכבה. כשהאיש חזר הוא נשף ונשף ולא עזר כלום, היא נעשתה אפילו יותר שקופה ממה שהיתה מלכתחילה. כמעט אף אחד לא ראה אותה יותר, אפילו לא הוא.

היום כשחצתה את הכביש פגעה בה מכונית, היא לא מתה. נשפו קצת והיא עפה לבית החולים, אבל בחדר המיון היא נעלמה לגמרי ועכשיו היא שם, באיבוד.

  1. 1
    ישראל
    יום רביעי 14.09.2016, 10:58

    יפה, רגיש, מעניין ומסקרן.

מי שמגיב מגניב!