טחינה מודרניסטית

פוסט ראשון באתר ללא כותרת, untitled, ועורכת אתר ש"חולה על טחינה". אלו נקודות פתיחה טובות עבורי, כמי שנוהג לשזור כותרת לכותרת ולתת בהן משמעויות, וכמובן "חולה על טחינה".

במסגרת המשפחתית המורחבת הטחינה שאני מכין הינה מרכיב בריטואל ולא רק טחינה כמוצר, כאובייקט. כאשר מוציאים מהצידנית את "הטחינה של ויקטור" משמעות הטיול מתרחבת. "ריטואל הטחינה" מוסיף נדבך לקונטקסט והטיול מתהווה כחוליה בלתי נפרדת מטיולים קודמים, טיולים הנבנים מתוך ובונים את המסגרת המשפחתית.

הטחינה, הטיול והמסגרת המשפחתית מהדהדים זה בזה ומעצימים זה את זה. ברור שטחינה ללא הטיול ו/או המשפחה עשויה להיות אותה טחינה, אך לבטח אינה אותה "טחינה", אין היא נושאת את אותם היחסים והמשמעויות, אין לה את אותו סיפור, אותה כותרת.

בשבוע שעבר, בפגישת חברי סגל שהתקיימה בביתי הגשתי מהטחינה שלי. אחד מחברי הסגל, גד או אורי, אינני זוכר, אמר שהטחינה שלי מודרניסטית. דבר טהור מכל אלמנט מיותר (המתכון – טחינה גולמית, מים, לימון, שום ומלח בלבד). אהבתי את הביטוי, והבנתי שההתיחסות הינה לטחינה כמוצר, כאובייקט, כדבר שכותרתו, משמעותו, מסתכמת בחומריות ובמופע של הטחינה. תהיתי האם הטחינה היא מודרניסטית או שמא המודרניזם הוא בנו?

עיצוב מודרניסטי מקובל ליצור ולבחון מתוך שני קריטריונים – פונקציונליות ואסתטיות, כאשר מטרת העיצוב היא ייצור של אובייקטים המגלמים את החזון של הקדמה הטכנולוגית. הפוסט-מודרניזם כידוע הבהיר לנו את האשליה שבחזון זה, והציג את הקדמה הטכנולוגית כעוד סיפור, כעוד אלוהים בלבוש חדש. מאז החזון אבד, אך הצרות נשארו.

נשארנו עם מעצבים שיוצרים אובייקטים פונקציונליים ואסתטיים, מעצבי מוצר. מעצבי אובייקטים שהינם בעלי כותרות יומרניות, כדרכו של הפרסום הנלווה להם, אך הם עצמם רדודי איכות נרטיבית. חייהם קצרים ולא משמעותיים כי החדש יותר כבר בפתח. חדש ללא חזון, חדש בשביל להיות חדש, מוביל לעתיד סתמי שהולך ומחשיך, עתיד מלא כותרות, אך חסר "כותרת", חסר משמעות.

תהליך החיים האישי של כל אחד מאיתנו שונה מהתהליך המודרניסטי של זריקת הישן מפני החדש. תהליך החיים הוא תהליך של אריגת משמעויות. כאשר אנו פוגשים אדם, סביבה, סרט, אתר, הפגישה הראשונית היא כ- untitled והוא נבנה בעינינו מתוך התרחשויות, מתוך התנסויות העבר והתשוקות לעתיד. כדבר שמשמעותו דינמית, כותרת שסיפורה משתנה ללא הרף, הולכת ונהיית מורכבת עם ההתנסות, מתהווה כאיכות בת-קיימא.

כל טבח (מהנדס) יודע שראשית על המזון להיות אכיל, פונקציונלי. השף (מעצב המוצר) יודע כי מנת האוכל (הפונקציה) עיצובה החזותי לא פחות חשוב מהטעם, ולכן הוא מוסיף את הפאן האסתטי כחלק אינטגרלי ממנה. המסעדן (מעצב הפנים) יודע שאי-אפשר להגיש מנה מעוצבת כשלעצמה, אלא יש להכין את הסביבה בהתאמה, לדאוג לפריטים מתאימים, מפה, שולחן, תפאורה, תאורה וכו. רק כך תתקבל המנה על ידי הסועד במיטבה. כמובן שיש להתאים בין המסעדה לסועד ולדאוג שהסועד המתאים יגיע למסעדה המתאימה ושצפיותיו יתאימו למה שהמסעדה יכולה ורוצה לתת. על כך אחראי איש השיווק (מעצב התקשורת והתדמית) הדואג לפרסום, יחסי ציבור וכו.

כפי שאנו רואים המנה כשלעצמה אינה אלא מרכיב במכלול, היא אינה עומדת בזכות עצמה, אלא תלויה בכל המרכיבים כשם שהם תלויים בה וזה בזה. אין לראותה כאובייקט בודד, אלא כמרכיב בהתרחשות. התרחשות שיש לה מימדים מעבר לפונקציונליות והאסתטיות של המוצר. כך גם עיצוב פנים המסעדה אינו עומד בפני עצמו וגם עיצוב התדמית, כולם תלויים זה בזה בדרכם ליצור התרחשות בעלת משמעות.

טחינה היא טחינה, מוצר הוא מוצר, אני הוא אני ואוביקט הוא אובייקט, או שמא הם כאלה כי אנו כמודרניסטים חונכנו להתייחס אליהם באופן כזה. כל דבר בעינינו עומד לעצמו, כעצמו, אובייקט. מתוך ראיה זו גם כל אחד מאיתנו הינו אינדיבידואל, יצור העומד כשלם לעצמו. האם באמת יש דבר שעומד לעצמו? או שמא הכל קשור בכל ומה שמגביל אותנו מלחוות את ההקשרים ולהבין את המשמעויות הינה תפיסת העולם המודרניסטית המושרשת בנו?

כדי לקלוט ולהבין את התמורה האפשרית עלינו לשנות את הדרך שבה אנו תופסים את העולם, החברה ואת עצמנו, רק אז נוכל להבחין ולהבין את ההקשרים ואת התהליכים שבהם אנו חיים באופן שונה. אין לנו ברירה, אלא לחרוג מתפיסת העולם המודרניסטית והפוסט-מודרניסטית גם יחד, מכיוון שהפוסט-מודרניזם אמנם מזים את הפרויקט מודרניסטי, אך אינו מציע אלטרנטיבה.

תפיסות עולם אלטרנטיביות מתהוות והתהוו כל העת, יש לפתוח אותן בפני המעצבים ולאפשר להם להתנסות בדרכי עיצוב ודרכי חיים אלה. יש להפנימן, צריך לחנך בהתאמה, צריך לפעול, להתנהג ולחשוב מתוך ובתוך אלטרנטיבות אלו. האם זה קשה? יש הטוענים שמעולם לא היינו מודרניסטים בתוך תוכנו, ניסינו, אך הניסוי נכשל ואנחנו בתוכו.

אז מה המסר כאן, שהטחינה כמו כל דבר מקבלת משמעות כשהיא מעוצבת מתוך ולתוך קונטקסט, כמרכיב בריטואל, כמטפורה, כתהליך, כהתרחשות. הפרויקט העיצובי אינו עיצובו של אובייקט, אלא של התרחשות.

אם נרחיב את המבט, ראוי אולי לתהות האם אנחנו בבעיה כאשר אנו מבודדים דברים ורואים אותם כאובייקטים, והאם לא הגיעה העת להפסיק להתנהג כמעצבי דברים, כמעצבי מוצר. כמו כן ראוי לבחון האין ההפרדות בין מעצבי מוצר, מעצבי פנים, מעצבי תדמית בעיתיות, מונעות מאתנו לעצב את המכלול, את התרחשויות ומשמעויות עולמנו. תהייה לא קטנה לפוסט ראשון באתר ללא כותרת.

☼ עוד מאת ויקטור פרוסטיג ← על הגשת פרויקט הגמר שלך

  1. 1
    יום ראשון 04.04.2010, 9:42

    אכן תהייה לא קטנה לפוסט ראשון באתר ללא כותרת. מרתק ומאיר עיניים. תודה.

  2. 2
    ליאורי
    יום ראשון 04.04.2010, 12:32

    הטחינה קיימת הרבה שנים בכל כך הרבה מסורות ואופני הכנה – לימון, מים, מלח-פלפל, סוכר (!) שמיר או ירוקים למיניהם.
    היא הכי טובה גולמית לטעמי.
    היא גם בסיס מעולה להמון מתכונים אחרים.

    השלכת עניין הטחינה על עולם האומנות והעיצוב –

    אני מאוד מסכימה עם ההתיחסות לעיצוב "הסתמי" (המודרניסטי/פוסט של היום) להלן "טחינה מודרניסטית" אבל תוהה בכל זאת, למה הטחינה לא יכולה לעמוד בעד עצמה שהרי היא באה בכל כך הרבה שנים?
    כשהיא עומדת לבדה היא לא כבר מביאה עימה את הנרטיב האישי של כל אחד?

  3. 3
    יום שני 05.04.2010, 14:17

    מעניין לקרוא פוסט של מרצה לשעבר.
    דווקא בהקשר הזה של אוכל ועיצוב בר קיימא (במיוחד כשכותב הפוסט מעצב גם חוות דגים :) – אני מעוניין להביא את ההרצאה של ראג' פטאל על "המחיר האמיתי של אוכל" – http://yes.walla.co.il/?w=2/8631/1499682
    הוא גם הוציא לא מזמן ספר שצריך להיות מאוד מעניין בשם "הערך של כלום".

    ובאשר לטחינה – בדיוק אכלתי חלווה עם הקפה של הבוקר … :)

  4. 4
    יום שלישי 06.04.2010, 1:25

    אני מאוד אוהבת את הרעיון שאנחנו בשלב הפוסט פוסט מודרניסטי. טוב לי עם לבוא ולחבר את הפירוקים. ואני מבינה ומקבלת הן ברמת הטחינה והן ברמת הדרש.
    קשה לי עדיין עם עולם רוחבי, עולם שדורש התמחות ברוחב ולא בעומק. למרות שאני מיישמת בעיקר את זה בחיי האישיים, אני עדיין לא חיה עם העובדה הזאת בשלוות נפש.

    תודה על מחשבה מאירת עיניים.  

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…