פאר, אור ורגעים חולפים

השבוע, בזמן שציירתי מול טבע דומם, מצאתי רגעים קטנים של פאר, נחבאים, שהסתתרו בתכול הכוס שציירתי. אור שנהבי נח על שפתות הכוס, ליטף בתנועה מעגלית של קדושה את החרס, בהתרסה כנגד הפְּנִים המוצל. האור הזה נגע – לא נגע, רפרף, כמו ידו המרחפת של מארה מעל שפת האמבט.
נזכרתי במשפט ששמעתי על שהצל כבד יותר מהאור, וחשבתי לעצמי שיש משהו משותף לאור ולצל – בשניהם יש מן הכובד שמושך דברים למטה, עד שלא שנותר דבר, רק אותו רגע מזוקק של חסד.
הטבע הדומם הפך את פניו ללא הרף, עד שחלף ועבר כמו להקת ציפורים לבנות, וצללים תפסו את מקומם על השרפרף האדום. תחת התאורה הקבועה מעל חפצי הטבע הדומם נותר מצג שווא מתעתע לאור שגווע בהרואיות, רמזים לנוכחותו נצנצו – זהרו מעל החפצים, אחזו בצללים בעיקשות מתמדת.
בתום כמה שעות של ציור נשארו רק רגעי החסד, ציפורים לבנות על הבד הלבן.

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← שני זיכרונות ילדות סגולים

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…