על חירות, מרחקים וציפורים

לפעמים אני עולה על הרכבת המהירה רק כדי לרדת בתחנה הלא נכונה.
בדרך לתחנה הלא נכונה, הרכבת שועטת בקול של אלפי פרסות מתכת והנוף נמרח עד לבלי היכר.
מבעד להרי הכרמל העומדים כבדים ולֵאִים בחום הכבד המבט נמשך רחוק, אל נופים סוריאליסטיים שיש בהם הכול ואין כלום. המבט הרחוק הזה נולד מתוך חירות קשה, עיקשת, שנכנעה לתנועה הבלתי פוסקת, וכעת הוא תּוֹעֶה במרחבים.

המבט התּוֹעֶה מזכיר לי משפט שנכתב כפרשנות לציורו של סאנדרו בוטיצ'לי: "דיוקנו של עלם", על הדיוקן "שבהירות הקווים וחומרת הצבעים הכהים משווים (לו) תפארת" וכי עלינו לשים לב ל- "מבט האובד במרחקים".
יש משהו במבט למרחקים שהוא כמו לחלום בעיניים פקוחות. חומרת הנופים הכהים ובהירות המחשבה משווים תפארת לחלומות בהקיץ.

ברציף של התחנה הלא נכונה שאליו הגיעה הרכבת המהירה אני מתיישבת על ספסל מתכת.
בשמיים השוקעים עפה להקת ציפורים במבנה מסודר. לפתע ציפור אחת מתנתקת מהמבנה (ברקע שוב שומעים את קול פרסות המתכת), ואני רושמת לעצמי:
"נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתִּי בַּשָּׁמַיִם מַכְחִילִים הֵפֵרוּ הִתְחַיְּבוּתָם וְהָפְכוּ לַצִּפֳּרִים".

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← דיוקן עצמי עם אריה

  1. 1
    מזל
    יום שני 29.06.2015, 17:19

    נהניתי מאוד לקרוא. כותבת מוכשרת ביותר!!

  2. 2
    jo
    יום שלישי 30.06.2015, 8:09

    מקסים.
    המאמר משדר הרבה עצמה וכאב, מזכיר תקופות של 'מבטים תועים' בחיינו, שלפעמים נוצרים כפרצי ביניים בין עשייה אחת לרעותה ולפעמים מצביעים על תקופה קשה של המתנה וציפייה לימים טובים יותר.
    מבט תועה נקשר בעיני גם להיבט הזקנה.
    ומשפט הסיום… יש בו עצמה אדירה של כאב, של הבטחה שלא קוימה, עם קמצוץ קטנטן של תקוה- למרות הכל.
    פשוט מקסים!

תגיד/י את זה…