קומיקסריזום ומסורת

הפילוסוף ז'יל דלז המציא את המושג "ריזום", שמקורו דווקא בתורת־הצמח (ריזום = שורש, משהו שקוטעים אותו והוא רק ממשיך להצמיח עוד ועוד רגליים). הריזום מתאר מצב בו יש אינספור נקודות כניסה ויציאה א-היסטוריות בדימוי ובייצוג שלנו את האינפורמציה שאנו קולטים. דלז (ושותפו פליקס גואטרי) לא האמין כי יש דבר כזה "ידע" אחד, בינארי ("ידע" מול "לא ידע"). הוא האמין כי לכל פיסת אינפורמציה שאנחנו חווים יש הרבה מאד מטענים תרבותיים אנכיים ואופקיים, היא מחוברת להרבה מאד פיסות אינפורמציה אחרות (נשמע כמו מטריקס?), ויוצרת מוטציית-אינפורמציה חדשה.

מאז גאורג הגל אנחנו מבינים שההוויה ניתנת לנו מבחינה היסטורית, לצורך העניין הדיון ב"מסורת" כמושג. הדברים כמו שהם נגלים – הקטגוריות של הניסיון, חלוקה תרבותית, חלוקה מדינית פוליטית (במושגים כמו מיניות, גוף, עצמיוּת), כל מה שיש (ממש עבודה אונתולוגית) ניתן לנו היסטורית (למשל מה זו מסורת? האם יש דבר כזה מסורת איור? וכו'). מעשים וכתיבה של בני אדם (לדוגמה עיצוב, איור) מעצבים את ה- being שלהם. יתכן כי לטבע או למחשבה יש חוקים "אוטונומיים" משל עצמם ללא קשר לבני האדם – אבל הם "נמסרים" להם היסטורית. בני האדם מעצבים את הדרך שבה הם מקבלים אותם (למשל, מתחברים למסורת האיור בארץ "כי ככה נראה להם נכון", או כדי "לייצר מסורת בארץ"). הגל דיבר מבחינה דיאלקטית: אפשר לשחזר את החוקיות של התגלות התבונה, כלומר בן אדם יכול לשחזר איך הבין וקיבל דברים על עצמו, את הטֶלוס, ולפיכך יוכל גם לשחזר לאן תלך התבונה. ולמה כל זה קשור למסורת?

לנקודה. לצורך העניין הידע הספציפי שאני כותב עליו כעת הוא המסורת של האיור בארץ. איך אפשר להתחבר אחרי פתיחה כזאת "מבאסת", למסורת האיור בארץ? האם יש דבר כזה מסורת איור בארץ? איך זה מסתדר עם הרעיון שכל "המסורות" שאנחנו מוקפים בהן מפורשות במיליון דרכים, כל אחת רואה אותן אחרת, הן מורכבות, מתווספות אליהן אינספור "מסורות משנה"? האם יש דבר כזה "להתחבר למסורת" כשמדברים על עיצוב או אמנות?

התשובה שלי מחולקת לשלושה חלקים:

א. השראה מתחומי עבודה אחרים

אדבר בשם התחום אני מכיר, איור. איור הוא חלק ממכלול של מסורות תרבותיות. הוא משיק למוסיקה, משיק לעיתונות, ספרות, טלויזיה, תאטרון. לא בכדי איור עושה שיתוף פעולה מאד מוצלח עם כל התחומים האלו (דוגמאות: כרזות מאויירות לאופרה, איור ספרי ילדים, איור לטורי פובליציזם בעיתון, נובלות גרפיות, החרצופים ועוד). לא בכדי באקדמיות בעולם, המחלקה לתקשורת חזותית קרובה מאד למחלקות למוסיקה מודרנית, מחול ותאטרון, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה פיזית (ממש באותה קומה).

dan-allon

למה לא לקחת רעיונות ממסורות של דיסיפלינות אחרות? השיטה האהובה עליי היא לקבל תובנות ממוסיקאים. אתן דוגמה מסטיב סמית, מתופף אהוב עליי (vital information. Journey). הוא הוציא dvd בו הוא מספר איך "גדל על כתפיהם של המתופפים הענקים שקדמו לו", חקר את "המסורת של ה-beat האמריקני, מלא ההשפעות החיצוניות" (בין היתר העבדוּת), והגיע לסינתזה משלו. המסקנה שלו היתה: you can't innovate before you simulate. אי אפשר לחדש בלי "לחקות" ולהכניס את ההשפעה פנימה – אי אפשר לשמוע את סטיב סמית' מבלי לזהות בו מתופפים כמו ארט בלייקי או טוני וויליאמס, לפעמים בצורה ברורה מאד. התהליך הזה, ההטמעה הזאת, יוצרת מסורת. אנשים רבים חושבים ש"עולים עליהם" כששומעים השפעה באופן ברור (או בתחום שלי כאמן קומיקס – רואים השפעה ברורה, נגיד של הדור שהיה לפניי, כמו אקטוס או דודו גבע), אבל הם שוכחים שההשפעה הזאת "נמצאת עמוק בפנים", זו תובנה, שלא משנה כמה ינסו לקטוע את הריזום שבה, היא תוציא עוד ועוד שורשים, עוד מוטציות של פיסות אינפורמציה ותופיע בשלבי עבודה שונים.

ב. קיימת מסורת איור ישראלית

נחום גוטמן, יששכר בער ריבק, יוסל ברגנר היו מראשוני המאיירים; שמוליק כץ, פרידל שטרן, יוסף בס, זאב, דוש, היו מראשוני הקריקטוריסטים; אח"כ בא דור שני, בדמות אבי כץ, ואח"כ האקטוסים, אורי פינק, מישל קישקה, בידרמן, דניאלה, דודו גבע ואנגלמאיר (ועוד). והיום יש דור שלישי (בתערוכת קומיקס עברי עכשווי יש כ-70 משתתפים מכל הדורות). נכון, ההשראה של הדור הראשון הייתה אירופאית ואפשר להגיד "שהם לא המציאו כלום". ובכל זאת, הם ניסו. והמוטציה של האינפורמציה, הריזום, הפך הניסיון שלהם לשפה הגרפית הישראלית, שאינה מנותקת, ואף יונקת במישרין מהשפה הגרפית הבין לאומית. המסורת הזאת מגובה היום במוזיאון מיוחד לעיצוב ומוזיאון מיוחד לקומיקס וקריקטורה. יש קומיקס בישראל.

ג. הצורך להתחבר למסורת, גם אם היא פיקטיבית, על מנת לתקשר ולהתחבר

נחזור למה שכתבתי בהתחלה. נניח והריזום – קיום מסורות מקבילות בראשינו, שמפורשות בשתי וערב במיליון דרכים – סותר את עצם יכולת התקיימותה של "מסורת אחת", של איור ישראלי. נניח. האם זה משנה? לדעתי לא. כל עוד "יש שיח על מסורת איור ישראלית", המסורת הזאת קיימת. גם היא אם מפוצצת בהשפעות מחו"ל, היא קיימת. כי היא מדברת בעברית, היא כתובה בעברית, היא מצויירת בעברית, על ידי יוצרים מקומיים (אגב, באותה מידה הייתי שמח אם היו כאלו בערבית, אבל זה כבר לדיון אחר). פיקטיבית או לא – צריכים להתחבר אליה, כי רק ככה נוכל להמשיך לתקשר עם הקוראים שלנו, שוחרי האיור והקומיקס בארץ.

☼ עוד מאת דן אלון ← ממואר מפסטיבל הקומיקס באנגולם

  1. 1
    יום רביעי 07.04.2010, 8:57

    מרתק

  2. 2
    יעל
    יום רביעי 07.04.2010, 9:37

    מעניין!! מה שחשבתי עליו מיד כשסיימתי לקרוא, זה האם אתה רואה במסורת הישראלית מין מסגרת כללית כזו המכילה בתוכה את ההסתפעויות הריזומטיות או אולי היא בכלל ענף אחד או שילוב של כמה ענפים. אני שואלת את זה כי לפעמים נדמה לי שמה שאנחנו מכנים אותו ישראלי הוא איכשהו בשורשים, מין נקודת מוצא שיצרנו לעצמנו, ורק כשהיא safely sound, אנחנו יכולים להכיר בכל יתר הפרשנויות ולאפשר להן לחלחל. בכל מקרה, תודה, מאד מעניין.

  3. 3
    דן אלון
    יום רביעי 07.04.2010, 17:12

    היי יעל תודה על התגובה
    את האמת שאני לא בטוח שאני יודע לענות על השאלה הזאת באופן מדוייק, או לפחות אין לי יומרה לענות עלייה במדוייק, אבל נראה לי (המיית לב) שמדובר במסגרת כללית כזו המכילה בתוכה את ההסתפעויות הריזומטיות :)
    בכל מקרה אני בטוח שהמסגרת היא לא סופית, איזה מקום "סוף" כזה, שאליו מתקבצות כל ההסתעפויות. גם ממנה צומחות עוד ועוד. מקווה שאני מסביר ברור את עצמי.

  4. 4
    יעל
    יום רביעי 07.04.2010, 17:46

    מאד ברור. ישראלי… עוד מושג טעון. והיום ספציפית הוא מתפרש אצלי רע. רע מאד.

  5. 5
    יום רביעי 07.04.2010, 17:55

    גם אצלי.
    שאני מתכוון ישראלי – אני מתכוון שנעשה בארץ-ישראל, תחת הקונטקסט התרבותי-שפתי (מורכב ככל שיהיה) המקומי (שלא להגיד לוקאלי, כי יש השפעות מן החוץ). ברור שאני לא מתכוון ישראלי ברמה ה"לאומית", גם לי הביטוי עושה בחילה, ולא נדבר על זה כאן, כי זה "לא לפה".

  6. 6
    יום חמישי 08.04.2010, 10:32

    "פיקטיבית או לא – צריכים להתחבר אליה, כי רק ככה נוכל להמשיך לתקשר עם הקוראים שלנו, שוחרי האיור והקומיקס בארץ".
    אני לא מסכים עם הטענה הזו. אם לא "נתחבר למסורת" לא נוכל לתקשר? למה לא? אם נמציא לפתע שפה חדשה לגמרי או כזו ששואבת ממסורת האיור ההולנדי או האוזבקי זה לא יהיה מעניין? הרבה מהמאיירים שהזכרת (ורבים אחרים) מאיירים בכלל עבור עיתונים והוצאות ספרים בשפות שונות בכל העולם.
    שם התואר ישראלי הוא בהכרח לאומי והמושג "ארץ-ישראל" ככינוי לקונטקסט המקומי הוא גרוע יותר מפני שלמרות שיש לנו "בחילה" מהרמה הלאומית קהילת המאיירים היא כת קטנה והומוגנית והמסורת שלה היא בעיקר אירופאית, אמריקאית וקצת יפנית. מוצאם של יותר מחצי מתושבי ישראל הוא ממדינות ערב. מה יקרה אם ננסה "להתחבר" לרגע למסורת האיור המזרח תיכונית? הלבנונית? האירנית?
    אל המסורת לא צריך להתחבר, את המסורת צריך להרחיב, לפרק, לאתגר, לבקר, לסתור, לנסות לשכוח, להמציא כל יום מחדש.

  7. 7
    דן אלון
    יום חמישי 08.04.2010, 12:36

    היי שמח שלא מסכימים. חלק ממה שאמרת לא תופס בדיוק את מה שהתכוונתי אז אסביר שוב. לא התכוונתי לשום דבר דטרמיניסטי; לא "צריך" להתחבר למסורת, אלא כדאי (לדעתי בלבד). נכון, המאיירים כאן הביאו מסורות מאירופה; אבל ברבות הדורות ההשפעות נטמעו; אני מושפע ממי שכבר הושפע / גדל בתרבות אירופאית. כלומר גם ארצה להתחבר למסורת אירופאית זה דרך פריזמה לוקאלית. אם אתה מסוגל להתחבר לזמן / מרחב / שפה חזותית ומילולית שאינה שפת אמך בטבעיות, אז מצויין. אני דיברתי בשם עצמי. הסיבה להתחבר למסורת, ושום לא "כי צריך", אלא כי לדעתי כדאי היא מאותה סיבה שישראלים מחפשים חומוס בתאילנד; הם ישמחו לראות "שמוליק כץ" במאייר צעיר. לדעתי אם מטמיעים עקרונות כאלו, מצליחים לייצר שפה חדשה שמותחת את המסורת, שהיא בעיניי בכל מקרה דבר פיקטיבי, לא בעל מעמד אוניברסילי, אלא יציר אדם שהוא בכל מקרה, יכול להכיל בתוכו גם את העמדה שלך וגם את העמדה שלי.

  8. 8
    יום חמישי 08.04.2010, 12:46

    האם "ההתחברות למסורת" צריכה להיות פעולה אקטיבית? האם אנחנו לא מחוברים מעצם מי שאנחנו ומעצם ההיסטוריה המשותפת שלנו, למשל. נראה לי שאמן שמושפע מכל תרבות אחרת יוצר סינתזה בין התרבות המקומית שלו לבין התרבות המושפעת, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא. האיור של "אקטוס" למשל, מוגדר כמושפע מאיור אירופאי, אבל הוא לגמרי תוצר של *אמנים ישראלים* שמושפעים מאיור אירופאי. זה לא איור אירופאי פרופר. מעבר לזה, עד לפני שישים שנה חלקנו גרנו באירופה, כך שזו לא איזו בחירה מופרכת. חוץ מזה, אני מסכימה עם מה שעפר כתב על הענין הרב שיש במסורת איור מזרח תיכונית ובהחלט יש מה לחקור שם.

  9. 9
    יום חמישי 08.04.2010, 12:51

    תיקון טעות, כי כתבתי בשצף קצף, התכוונתי ל:
    "אמן שמושפע מכל תרבות אחרת יוצר סינתזה בין התרבות המקומית שלו לבין התרבות *המשפיעה*" (ולא המושפעת כמו שכתבתי מקודם). סליחה

  10. 10
    דן אלון
    יום חמישי 08.04.2010, 12:57

    היי קרן
    זה בדיוק מה שאמרתי
    שדיברתי על ישראלית דיברתי על "ארץ ישראל", כלומר הגיוני לשאוב מהמזרח תיכונית. אנחנו גרים באיזור מסוים והגיוני לחקור אותו, כמו שרובנו עושים גם אם נרצה וגם אם לא.
    בגלל ביקשתי להבהיר שאני מתכוון לישראלית – ולא ברמה הלאומית – אלא ברמה הגאוגרפית, ברמת השפה, ברמת האמנות והתרבות שהייתה כאן – גם יהודים וגם ערבים. ישראלית = מקומית, לא ישראלית = לאומנית, יהודית וכו'.
    זה כתוב בטקסט :)
    אני בעצמי עושה את זה. הספר שאני כותב עכשיו הוא על משפחה מרוקאית, כולו בסלנג. אני לגמרי מחובר למסורת "ההיא", "האחרת".
    ולגבי אם זו פעולה אקטיבית? לא יודע אם היא אקטיבית במאה אחוז, אבל עצם העיסוק האתסטי בה, אפשר לומר שהיא צריכה דחיפה מדי פעם, הזרה, תזכורת.

  11. 11
    יום חמישי 08.04.2010, 13:07

    טוב, כנראה נסחפתי בדיון ושכחתי מה היה כתוב בטקסט המקורי :)
    מעניין מה שאתה כותב על הצורך להזכיר לעצמך.
    אני מכירה את זה מהפיתוי לעשות משהו דומה/מושפע ממשהו שראיתי ואני צריכה להזכיר לעצמי לחזור אחורה אל מה שאני ואל המקום בו אני נמצאת. לא כל דבר שאני אוהבת מתאים להיות מקור השפעה. אבל אולי זה כבר דיון אחר לגמרי בנושא של חיקוי לעומת השפעה. בקיצור, אני מבולבלת :)
    סליחה אם הכנסתי את הדיון לאיזה לופ. אני כל כך גרועה בלהעביר את מחשבותיי אל מילים מוקלדות, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.

  12. 12
    דן אלון
    יום חמישי 08.04.2010, 13:19

    מה?!?! לא להתנצל!
    תודה על התגובה לגמרי!!
    :)

  13. 13
    יום חמישי 08.04.2010, 13:27

    ועוד מחשבה, שוב, אולי לא קשורה: אולי הנושאים שאנחנו צריכים להתמודד איתם פה מבחינה פוליטית והסטורית, גורמים לנו לברוח אל מחוזות אחרים, פשוטים יותר או אוניברסליים יותר.

  14. 14
    דן אלון
    יום חמישי 08.04.2010, 13:29

    אני לא יודע אם זה נכון או לא בקטע עקרוני, אבל אני כן יכול לאשר שאני יודע שיוצרים ישראלים שאני מכיר מכל מיני תחומים, עושים את זה בפועל, את מה שאמרת. נשמע מאד הגיוני. זה כבר הפסיכולוגיה של האמנות הישראלית, לא מבין בזה :)

  15. 15
    יום שני 12.04.2010, 20:57

    דן,

    ראשית – אני שמח שתיקנת עצמך לאור הביקורת של עפר, עמה אני מאד מזדהה. כמובן שאין "צריך".
    שאלת _הבחירה_ היא מעניינת עבורי – משום שזו שאלה רחבה יותר מאשר תחומי היצירה השונים – היא מגיעה לעומק התרבות. עד כמה אנחנו בוחרים להתחבר למסורת דתית? או דווקא לדת שאינה המסורת שלנו?
    עד כמה אנחנו בוחרים להתחבר למסורת של נימוסים? או דווקא לנימוסים שאינם המסורתיים עבורנו?
    סוגיה אחרת לגמרי: "לא נדבר על זה כאן כי זה 'לא לפה'" – נדמה לי שבסופו של דבר דיברתם על זה כאן – כי אין מה לעשות – כל דבר הוא לפה, וכל דבר הוא לא לפה. מעשה היצירה הוא מעשה כולל. בין היתר הוא כולל גם קונפליקטים מדיניים.
    ולסיום הערה קלה – אם כבר מסורת – המגזין הוא בעברית ולכן הייתי נותן קישורים לערכים "דלז" ו"הגל" בויקיפדיה העברית. הם אמנם מעט פחות מפורטים מבאנגלית, אולם קל לעבור שפה כשאתה בתוך ערך. רק כאשר יש ערך חסר בויקי העברית, כגון "סטיב סמית'" הייתי מפנה לויקי האנגלית. זאת, כי אנשים השקיעו הרבה מאד לצורך ההנגשה של הידע לקורא בשפה העברית (לרוב – ישראלי).

  16. 16
    דן אלון
    יום שני 12.04.2010, 23:20

    תודה על התגובה

  17. 17
    דן אלון
    יום שלישי 13.04.2010, 12:08

    אגב
    קמתי במצברוח להסביר את עצמי שוב

    שאני מתכוון "להתחבר למסורת", אני מתכוון מה שקוראים באמנות "לרפרר", לעבוד עם רפרנס, או להתכתב.
    לדעתי אנחנו עושים את זה בכל מקרה, מכח האינרציה של המקום והשפה שאנחנו גדלים בה, אז למה לא לעשות את זה *במודע*.

  18. 18
    יום רביעי 14.04.2010, 2:46

    דן,
    אני מתחבר יותר למה שכתבת כעת וכנראה מבין את כוונתך יותר טוב. שמח שכתבת שוב :)
    נראה לי שאני מסכים שבתת-מודע בכל מקרה יש את ההשפעה של המסורת בה נולדים, גדלים, לומדים ומתפתחים. אני מסכים שלהעביר את ההשפעה הזאת אל התחום המודע זה חיובי.
    הסיבה שאני חושב שזה חיובי היא משום שהמודעות מעניקה אפשרות בחירה – האם להמשיך ולהיות מחובר – או שמא להתנתק. אולי להתחבר למסורת אחרת.

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…