החלון שלי פונה מערבה, אל הברושים, רצועת ים, קטע כביש מהיר בקצה. נכנסים דרכו קולות היום החולף. מחלון אחר שאני מכירה בעיר הגדולה באים ועולים מידי פעם קולות צחוק, שקשוק כוסות ומשפט משיר עכשווי בוקע – מהדהד ממכונית נוסעת. מחלון אחר שהכרתי בעיר אחרת עלו קטעי שיחות מעורבבים בריח תבלינים ובצל, וקצות האצבעות שלי הוכתמו מהפיח שעל שלבי התריסים. ההתבוננות מהחלונות מעוררת אצלי תחושת נדודים, עמוק בפנים, כמיהה לצאת ולהיסחף בהמון הסואן שבחוץ. האם נכון שהחלונות יהיו קטנים [כמו החלונות בביתו של הסופר ש"י עגנון שהיו קטנים ומבוצרים במכוון מפני החוץ], כדי שתחושת הנדודים לא תפרוש לה כנפיים ותעלם? או אולי חלונות גדולים, ערומים ממגננות, שרוח עדינה וקרה מלווה בעננים המרחפים לֵאִים נושבת מבעדם, יכניסו פנימה את הרחובות ויביאו על סיפוקה את תחושת הנדודים הרוחשת? במחשבה נוספת אני מעדיפה להיות זו ההולכת ברחוב, ומפעם לפעם לעצור ולהביט מעלה אל החלונות, לתהות מהחוץ הבוער מה קורה שם בפנים, בלב.

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← סגול רועד

תגיד/י את זה…