רעדתי רועדת וארעד

עבר. רק לאחר שסגרו את המקרופון, ונגמרה הבחינה, הבחנתי שאמות הידיים שלי (המונחות על השולחן משני צידי עמוד הטקסט שנמסר לי להקראה) רועדות. זה היה אולפן ההקלטות של גל"צ. זה היה מבחן הקול שלי. זה היה בכיתה יב' לפני הצבא. האיש עם האוזניות באולפן ממול כבר אמר תודה, אבל נשארתי לשבת ואמותיי לא פסקו מלרעוד. מתבוננת בהן הבנתי שבדקה האחרונה רק נראיתי קוראת אבל בעצם אבדתי את ההכרה.

ככה יצא שבמקום לשרת בגלי צה"ל כעורכת מוזיקלית הלכתי לפענח תצלומי אוויר בצבא.

הווה. כשעליתי על הכסא, כדי לצלם אותו מלמעלה, רק העמדתי פנים שאני קוּל, אבל מבפנים שקשקתי נורא. היה לי מדור במוסף לספרות שבו שוחחתי עם אוהבי ספרים וצילמתי אותם בעת קריאה. הראשון היה אסי דיין. הוא היה לבבי וחכם, וכששאל "איפה תרצי לצלם אותי", אמרתי "איפה שאתה הכי אוהב לקרוא". הוא אמר "במיטה". עליתי על כסא. קיוותי שהמצלמה לא תרעד יותר מדי. בסופו של דבר יצאה תמונה לא רעה.

עתיד. לאחרונה פגשתי איש אחד שאני מאוד אוהבת לקרוא. רעדתי כל הפגישה.

אסי דיין חוזר וקורא. היום, 1.5.2015, זה בדיוק שנה למותו (לא ידעתי את זה כשכתבתי את המדור). מתוך מוסף הספרים של לאישה. 8.5.2006. צילום וכתיבה: מורן שוב

 

 

☼ עוד מאת מורן שוב ← נהר מתחת לחלוני

  1. 1
    ענת רדנאי
    יום שישי 01.05.2015, 18:17

    את נהדרת. תודה!

מי שמגיב מגניב!