חייטות

אחד הדברים שתמיד היו קסומים בעיני בליצור בגדים הוא נוכחות ידי האדם. מכונות יכולות לייצר מיליארד פריטים וחפצים, אבל בשביל ליצור בגדים, חייבים ידיים עמלות. אם זו תופרת אחת באיטליה, או עשרות פועלות ופועלים שתופרות בישראל או בסין או בתורכיה.
אין מכונה שיודעת לחבר בעצמה שרוול לכתף של חולצה. אין מכונה שיודעת ליצור לפי אלגוריתמים גזרות כך שיתאימו בדיוק לגוף שלנו, שהוא כולו קימורים ושקעים וגבעות. צריך עיניים. ידיים מנוסות. לימודים ארוכים של תורה שלמה שהופכת אותנו מעירומים ללבושים.
פעם היה כאן את זה. ישראל הובילה את העולם בטקסטיל. מפעלי ענק, ייצוא במליונים לחו"ל. גאווה אמיתית.

היום יש כעס סביב חברות ישראליות שמייצרות בחו"ל, אבל קשה לי לכעוס על מי שלא מייצר בארץ. מבלי שהמדינה תתמוך בתעשיית הטקסטיל (ששגשגה כאן בשנות ה60 עד ה80) נוצר ניוון. ידע עצום ויקר מפז של עובדים שהולך היום ונעלם. מפעלים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות מכונות חדשניות יותר (אם בכלל הם יכולים להרשות לעצמם לפתוח בבוקר את דלת המפעל), כוח אדם "יקר" שאינו יכול להתחרות במשכורות של המזרח.

חייטות היא מסורת שהולכת ונעלמת מן העולם הקרוב לי, והופכת ללחם חוקם של אחרים. חנויות של בעלי מלאכה שהיו כאן נעלמות לנו מהנוף. סנדלרים, חייטים, בורסקאים, אנשי סידקית. בכל בוקר כשאני פותחת דלת הסטודיו לתופרת שלי, (שלמדה באקדמיה באוקראינה) אני מברכת על זה שאני מספיקה ללמוד ממנה עוד קצת. איך מניחים סיכות כמו שצריך, איך תופרים כפתור כמו שצריך, איך הופכים בחורה כפופה לזקופת גוו בשני תפרים. בכל פעם שאני מבקשת ממנה לנסות לעשות משהו משונה היא צוחקת שאני מבקשת ממנה "לעבור על החוק" ואומרת שמי שחכם – לומד את החוק כמו שצריך לפני שהוא שובר אותו.

toferet

☼ עוד מאת יערה קידר ← עקב הנסיבות

  1. 1
    יונתן אסולין
    יום שני 29.03.2010, 10:04

    יש בהחלט משהו מנחם בידיעה שכל פריט המונח על גופנו טופל ידנית. גם אם הבד יוצר במאות לאלפים של מטרים גם אם הצבע דוהה לאיטו, עדיין כל חלק כפי שאמרת, חובר למשנהו ביד.

  2. 2
    יום שני 29.03.2010, 15:28

    כמו בתגובה שלי לפוסט אחר – אני מזדהה מאד עם האמירה וגם מרגיש שהיא הרבה יותר כללית מאשר רק לעיצוב אופנה – אלא נוגעת כמעט לכל התחומים בסרגל הניווט שמעלינו.

    שהרי בעצם – יש כאן דילמה ישנה שחוזרת שוב ושוב. הויכוח שהחל ב-1914 בועידת הוורקבונד הגרמני בין הנרי ואן דה ולדה להרמן מותזיוס: בין ה-Arts and Crafts, האוּמנות, האמן כיוצר יצירה אינדיבידואלית לבין המכונה, השעתוק (1935, בנימין), הפורדיזם.

    ומה פותח שוב את הדיון? כמובן – השינויים של הזמן שלנו – עידן המידע. עם המחשב נולד המושג Mass Customization שמקומו בעולם האופנה חשוב אולי כמעט כמו מקומו בעיצוב המוצר והתקשורת החזותית. וודאי יותר מאשר באדריכלות – לשם הוא רק מתחיל לחלחל.

    ופתאום נוצרת האפשרות _גם_ ו_גם_ – ולא _או_ _או_. גם ייצור המוני וגם טאצ' אישי. המחשב יעשה את העבודה.

    ואז מגיע הפוסט שלך ואומר 2 דברים: הראשון – מחשב לא יכול, מכונה לא יכולה. זה נכון – אולם אני מניח (הערכה אישית) שזה רק לזמן מה, ובסופו של דבר זה לא בלתי אפשרי.

    אך יותר חשוב – את אומרת – לא רוצה! _רוצה_ ידיים אנושיות. וזו כבר עמדה חדשה (או מחודשת) באותו וויכוח עתיק.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?