לפני כשבועיים ארגנתי הרצאה על זנות וזונות בקרית המלאכה.[*] (כלומר ההרצאה היתה בקרית המלאכה אבל גם על הזנות בקרית המלאכה)

נוסח המודעה שתליתי לקראת האירוע היה בוטה:

 זונות!

פעילות הזנות בלילות מהווה מטרד בקרית המלאכה.

האמצעים בהם נקטה הנהלת הקריה בשיתוף עם העיריה והמשטרה לא ממש עוזרים.

גלעד בן זאב ואיסר פולניצר מתנדבים כבר מספר שנים בתוכנית "יזהר" מטעם משרד הבריאות, מחלקים קונדומים לעוסקות בזנות באיזור ועוקבים אחר התופעה. הם מכירים היטב את
הקשיים הן של העוסקות בזנות עצמן והן של הקהילה סביבן.

ביום שלישי הקרוב…

ההרצאה התארגנה על רקע תסכולם של דיירי קרית המלאכה מהסביבה המאיימת ומהלכלוך (קונדומים, מגבונים, חרא) שנלווה לפעילות הזנות. קיבלתי הרבה ביקורת על הניסוח, אך הוא היה חשוב כי רציתי שיגיעו אנשים שרוצים לסלק את הזונות מהקריה ולאו דווקא האנשים שתומכים בזכותן לעבוד שם (או בכלל).

לילה בקרית המלאכה

נושא הזנות הוא נושא קשה וסבוך. על פניו, עצם מכירת או השכרת גופה של אישה או של כל אדם לסקס הוא דבר מתועב ומזוויע שהדעת מתקשה לסבול. מאידך, הנשים והאנשים העוסקים בזנות עושים זאת בלית ברירה. למעשה, אין עוד הרבה אתרים בהם ניתן לראות את הכוחות החברתיים/ פוליטיים/ כלכליים פועלים בגלוי, בבוטות, ואף באלימות כמו בזנות. אותם כוחות שניתבו את העוסקות בזנות לאפיק הזה לא יניחו להן פתאום למצוא עבודה במשרד פרסום או בשירות הציבורי. בהרצאה דיברו על כך שהזנות היא לא מקצוע אלא בור: מחד, העוסקת בזנות נאלצת לנתק את קשריה עם "העולם הנורמטיבי": משפחה, חברים. קשריה החברתיים מצטמצמים ל"קולגות" כך שגם מי שרוצה לצאת מהבור נמשכת אליו חזרה ע"י סביבתה. מאידך, נגיד שהיא או הוא מוצאים עבודה במלצרות, או כקופאי/ת בסופר-פארם, כמה זמן עד שתזוהה ע"י "לקוח"? כמה זמן עד שבעל-הבית יגלה את עברה והיא תושפל ותפוטר? ולאן היא תלך משם? שמעתי סיפורים כאלה.

בנוסף, בייחוד במקרה של זנות רחוב, "הלקוחות" מחפשים דווקא את מי ששקוע בבוץ שלמרגלות הסולם החברתי על מנת שיוכלו לעשות בה או בו את כל שליבם האפל חפץ בלי לסבול כל סנקציה: המשטרה לא מטריחה את עצמה לחקור מקרי שוד תקיפה או אונס של אנשים בזנות. כך שמי שנופל/ת לבור הזה, מקבל/ת חיזוקים, 5, 10, 20 פעמים בלילה, לכך שהיא הג'יפה שבתחתית המיץ של הזבל של האנושות. שהיא רפש.

צריך להיות אדם חזק באופן נדיר ביותר לעמוד בכל הלחצים האלה ולמשוך את עצמך אל מחוץ לבור.

לסבך את העניין עוד יותר, מרבית העוסקות בזנות בקרית המלאכה הן טרנסג'נדריות. כלומר נשים שנולדו כזכרים ועוברות תהליכים מייסרים ויקרים מאוד על מנת להתאים את גופן למגדר שלהן. במצב כזה כל הכרה בהיותן נשים – ואפילו הבזויות שבנשים – הוא מבחינתן דבר חיובי ורצוי. ניתוחי שינוי מין (לא מדובר בניתוח אחד אלא בסדרה – לפעמים ארוכה – של ניתוחים ובמשטר טיפולים הורמונליים שנמשך כל החיים) לרוב נעשים בחו"ל ללא כיסוי של קופ"ח. אין שום עבודה אליה יש להן סיכוי ולו הקלוש ביותר להתקבל, שתכניס את הסכומים הנדרשים עבור הטיפולים האלה.

בנוסף, רוב ה"טראנסיות" הן ערביות. מן הסתם בחברה שמרנית ומסורתית כחברה הערבית עברה עליהן ילדות והתבגרות בגיהנום עד שנפלטו לגמרי מהחברה, מהכפר, מהמשפחה. אין להן כל דרך חזרה ואין להן מערכת תמיכה.

מזה יותר משנה אני מפעיל (לאחרונה יחד עם נעה רשף) עגלת תה לרווחת הנשים בזנות בקריה. למדתי להכיר אותן, איפה הן עומדות, כמה סוכר הן שותות בתה, מאיפה הן בארץ, ולפעמים גם את הסיפורים האישיים שלהן – כל אחד מחריד יותר מקודמו.

במסגרת הפרויקט גיליתי שביני (אמן בורגני ממעמד בינוני-גבוה) לבינן (וכאן אני כולל גם את כל הנרקומנים וההומלסים וכל האנשים מוטלים בשולי החברה) אין – כפי שסברתי קודם – קיר בטון מזוין עם גדר תיל מחושמלת. אין דבר זולת חיץ עדין ופריך, משהו מתוח מהנייר שמרפד קופסאות של נעליים חדשות. רק המזל מפריד ביני לבינן. בקונסטלציה מסויימת אני הייתי עומד שם ברחוב, בבור, והן היו באות לחלק לי תה. האסימון שנפל לי הוא שהן בני אדם. הן בני אדם כמוני, שבגלל נסיבות מסויימות נדחקו לבור הזה שממנו כמעט ואין יציאה. זה נשמע טריוויאלי, בנאלי. אבל להפנים את האמת הזאת היה (והווה) מבחינתי נקודת מפנה משמעותית ביותר.

מה עושים עם זה הלאה? גם זה קשה ומסובך. אבל לגרום לאנשים לראות בהן בני אדם שאפשר לדבר איתן, להתיחס אליהן כשווים, זו התחלה. זה המפתח.

 


[*] "קרית המלאכה" היא שמו של איזור התעשיה שבין שד' הר ציון, דרך קיבוץ גלויות ורח' שוקן. תודה לגלעד בן-זאב, לאיסר פולניצר, ולנינה הלוי על שהסכימו לבוא לדבר, ולאורית טוכמן-דואר ול-"מקום לאמנות בקרית המלאכה" על האכסניה.

 

☼ עוד מאת יואב ויס ← זומבים

כל תגובה מקרבת את הגאולה…