עינת עריף-גלנטי, "פרטינג איז סץ' א סוויט סורוו" בסגול וחום, 2002

הוא נמצא בשכבה האחרונה לפני שאתה נוגע בקרקעית, רגע לפני האובדן הכואב המוחלט, רגע לפני הסוף, כבד עמוק וכבד, כובד מהסוג המועך, מעיכוּת מהסוג הנעים, נעימות מרפה, רפיון של אובדן שליטה. כשקרני האור לא מלחכות יותר חוּם מה שנשאר לחוּם הוא להיות שחור, אחריו נדמה לי שמגיע זהב, אחר כך לבן, זה כבר לא קשור (או הכי קשור).

 

  1. 1
    עידית וגנר
    יום שבת 06.12.2014, 21:19

    נראה לי שהחלק התחתון של הציור יכול להמשך עד אינסוף. (או עד הלבן.)
    יפייפה ולירי לגמרי.

  2. 2
    יום שבת 06.12.2014, 21:22

    תודה יקרה שלי.

  3. 3
    יום שבת 27.12.2014, 2:41

    אף פעם לא חשבתי על חוּם כך, כלומר לא הייתי כל כך קרוב לקרקעית, אז אני גם לא יודע אם באמת זה נעים. בתחושה שלי, כשכן התקרבתי למטה, היו דקירות שלא היה להן צבע והייתה המון שינה.
    אבל, ואולי טוב שכך, הציור הזה בעיני אינו אודה לאותו רגע שלפני הסוף, או לפחות לא רק לו. הוא אמנם מושך מטה. גם במבנה שעל הבד, מן הרקע, לאורך הנר (?), דרך המגש/צלחת (?), ממשיך בקו המפריד בין החום לסגול וממנו הלאה. אולי זה גם חלק ממה שעידית התכוונה.
    אבל גם כמובן בתחושה, ה-nature morte, הלוויה הייתה, הלימון נשאר רק לסמל את החיים שהיו, עוד מעט גם הצלחת תפסיק להבריק. החלל שהשאיר מה שהלך נוכח יותר מולדימיר ואסטרגון שנותרו מחכים.
    ובכל זאת, לאחר המעבר על פני הארון או המצבה, אני כצופה (אבל אולי גם האמנית היוצרת), ממשיך הלאה עם איזה ניצוץ שקיבלתי מהצלחת, עם ריח הלימון, יציבות השולחן, עגמומיות המפה, ממשיך אל שגרת יומי. עם אנחה, כמו אחרי סרט, אולי "דבר אליה" החוּם מאד. וצלקת חומה קטנה מתווספת אל האוסף שבבית החזה.

  4. 4
    יום שבת 27.12.2014, 21:07

    אבנר, אני חושבת שהגוון החום שכמעט בקרקעית הוא זה שברקע, הוא המגיש. לפעמים הזמנים האלה הופכים להיות רקע לעלילה. הולכים ומועשרים מהשכבה האחורית כלפי הקדמית שסוגרת מעגל ובפנים: כן, יש נצנוץ, חייב להיות.

תגיד/י את זה…